על סדר היום

הודעה חדשה

	אהלן	mimik	24/08/2010 22:12:30
	יעוץ זוגי לימודי אנגלית מדפסת ניתוחים פלסטיים תגובה

	יחסי עבודה	לילך	22/05/2010 21:10:37
	במקום עבודתי אני סובלת מיחס רע , התעללות מילולית, אני רוצה להתפטר והוא לא מאשר לי אלא אם אתפטר לבד, ואני רוצה את הפיצויים של 7 שנים.לאן עלי לפנות? תגובה

	על פרדיגמות וזוגיות	צוות_עיתונש	02/05/2010 17:56:26
	פורסם בעיתונש 30 על פרדיגמות וזוגיות / מיטל ארסטר פרדיגמות הן אמונות שאנו מחזיקים בהן, ואין הכוונה לאמונה במובן הדתי/רוחני, אלא במובן הפשוט של המילה – במה אנחנו מאמינים? פרדיגמות הן מעין "מפה" שעוזרת לנו "לקרוא" את העולם, הן ה"פילטרים" שלנו דרכן אנחנו מפרשים את מה שקורה לנו בחיים ואת העולם בכלל. הן עוזרות לנו לעשות "סדר" בעולם כאוטי ובלתי הגיוני. האמונות או הפרדיגמות שלנו מקורן בחינוך שקיבלנו ובמסרים שהועברו לנו על ידי הורינו בילדות. חלקן מתגבשות בגיל מאוחר יותר כתוצאה מניסיוננו שלנו. לכולנו יש אמונות לגבי כמעט כל דבר בעולם; אוכל ,כסף, עבודה, סקס, הורות, זוגיות ומה לא?!? חלק מן הפרדיגמות משרתות אותנו ועוזרות לנו להתמודד עם החיים, וחלקן מעכבות אותנו מלפרוץ דרך ומחבלות בדרכנו אל האושר. המאמר שלפניכן עוסק בפרדיגמות הקשורות לזוגיות. הסיפור מתחיל כשדודה שלי ניסתה לשדך לי בחור. את דרור "הוא אח של חבר טוב שלי, ממשפחה טובה, חמוד, חכם, מתעסק גם בענייני הרוח ויש לו כסף. הוא צריך להיות בן 44-45, אבל מה איכפת לך?!? זה דווקא טוב שהוא לא ילד, את צריכה מישהו בוגר ומבוסס, שידאג לך, מישהו שכבר רוצה להתיישב ולהקים משפחה. צאי מהקופסה, גברים הם ילדים ולמי יש סבלנות לחכות שיתבגרו?" לאחר הרהורים לא ארוכים מידי, הסכמתי ונפגשנו. הפגישה היתה מאוד נחמדה, ישבנו בפאב במשך שעתיים ודיברנו על החיים. בסוף הערב כבר היה לי ברור שזה לא בשבילי. פער של 14 שנים נראה לי גדול מידי ולא חיפשתי דמות אב, אלא חבר לדרך (פרדיגמה?!?). לא המשכנו לדייט נוסף, וכך זה נגמר. כמעט. כעבור חודש צלצל הפלאפון – זה היה דרור. הוא שאל לשלומי והציע לי להכיר את חבר שלו. הסכמתי והצעתי לו באותה הזדמנות להכיר לו חברה שלי. השאלה הראשונה ששאל היתה "בת כמה היא?" וכשעניתי "בת 42", הוא ענה "בשום אופן לא!!!". הייתי מופתעת. "מה זאת אומרת?" "היא מבוגרת מידי בשבילי, אני לא יוצא עם נשים בנות 40 פלוס". לא האמנתי למשמע אוזניי. "מה? למה? הן מקומטות מידי בשבילך?" שאלתי בציניות. "כן, אני לא נמשך לבנות בגיל הזה". חשבתי להציע לדרור להסתכל במראה ולראות שגם הוא כבר לא נראה ילד, אבל ויתרתי על זה, לא רציתי להעליב. אבל כן ניסיתי לשכנע, דיברתי על לצאת מהקופסה ושאלתי אם לא נראה לו שהוא מפסיד בדרך.....דיברתי על הכללות ועל יוצאים מן הכלל, אבל שום דבר לא עזר. דרור לא הסכים לשמוע ובטח שלא להיפגש איתה. האמת? השיחה עם דרור הכעיסה אותי. סיימתי את השיחה רותחת מזעם ונפגעת בשם כל המין הנשי. יותר מאוחר, כשנרגעתי, יכולתי לראות שהשיחה הזאת לימדה אותי הרבה על עצמי ועל עולם הפרדיגמות שלי. דרור היה בעצם שיקוף שלי. יכולתי להבחין שיש כאן "ערימה" של פרדיגמות; על זוגיות, על נשים , על גילאים, על גברים ועל החיים.....ויש כאן גם הרבה אגו..... משני הצדדים גם יחד - הנשי והגברי. שנינו, גם אני וגם דרור התנהלנו לפי פרדיגמות. אני חשבתי שדרור מבוגר מידי בשבילי, וזאת היתה הפרדיגמה שלי, ואילו דרור לא רצה לצאת עם נשים מעל גיל 40 כי הן לא מושכות - זאת הפרדיגמה שלו. אבל במציאות – גם אני וגם דרור - לבד. אז האם הפרדיגמות שלנו משרתות אותנו, או שמא הן מעכבות אותנו מלמצוא את הזוגיות שאנחנו רוצים? ומה זה מלמד אותנו על הרצון האמיתי שלנו? אולי ה"בעיה" מתחילה בכלל ברצון שלנו בזוגיות? האם הרצון הזה אותנטי ואמיתי או שמא משקף רצון שהוא לא בהכרח שלנו, לחץ מצד המשפחה והחברה ש"הגיע הזמן"? ואז הפרדיגמות עוזרות לנו להימנע מזוגיות ומשרתות רצון אמיתי להישאר לבד?!? האם אנחנו מוכנים לשים את ה"אמונות" שלנו בצד ולפתוח את עצמנו באמת לים האפשרויות? האם אנחנו מוכנים "לא לדעת" הכל מראש ופשוט לנסות? ומה זה מלמד אותנו על הרצון האמיתי שלנו? האם הרצון הזה בזוגיות הוא אותנטי ואמיתי? אולי אם היינו באמת רוצים ומוכנים לזוגיות היינו יכולים לראות מעבר לפרדיגמות ולעשות את "הקפיצה"? בעיני, פרדיגמות הן אחד המחסומים הגדולים שלנו בדרך אל האושר. כמה אנחנו מפסידים, כשאנחנו "ננעלים" על אמונה ופועלים לפיה, כמה אנחנו מצמצמים את עצמנו ואת האפשרויות שהעולם מציע לנו - בכל תחום. וכולנו עושים את זה, גם גברים, ולא נעים להודות – גם אנחנו, הנשים. כמה נוח להקיף את עצמנו בפרדיגמות שישמרו אותנו באזור הנוחות שלנו ולא ידרשו מאיתנו להתאמץ.....האומנם? אז בואו רגע נתבונן בעצמנו בכנות ובאומץ. באילו פרדיגמות אנחנו מחזיקות, שמגבילות אותנו וחוסמות אותנו מלהיפתח באמת לשלל האפשרויות הקיימות בשבילנו, ולשלל הגברים הפנויים? ואולי הפרדיגמות האלו יכולות לחשוף רצון אמיתי, שאינו זהה למה שאנחנו מצהירות? אילו תבניות או דפוסי חשיבה כדאי לנו לשנות או להחליף? על אלו פרדיגמות הגיע הזמן לותר? אלו אמונות חדשות אנחנו יכולות לאמץ שישרתו אותנו באמת בדרכנו אל מציאת בן הזוג המתאים לנו? את אהבת חיי לא מצאתי בדרור, אך הוא היה בשבילי שיעור חשוב. הוא שיקף לי את המקום שלי בדיוק, מן הצד השני, הגברי, וחשף אמת שלא היה לי נעים לראות, אך אני בטוחה שתעזור לי בדרכי למצוא את הזוגיות שאני כל כך רוצה וחולמת. ועל כך אני מוקירה אותו. תודה! מיטל ארסטר : מאמנת לבחירות נכונות תגובה

	מי מפחד מפמיניזם	צוות_עיתונש	01/03/2010 13:15:27
	פורסם בעיתונש 29 מי מפחד מפמיניזם/ חמוטל כהן במקום לנסות ולהבין את משמעות הפמיניזם, בוחרים רוב האנשים לדמיין אישה מעוטרת שפם, שורפת חזיות, שונאת גברים, נטולת כל סממן של נשיות, נשיות שהיא עצמה מוגדרת בידי גברים לא נולדתי פמיניסטית, נעשיתי כזאת. הפכתי לפמיניסטית כשהבנתי שגבר שעובד לצידי משתכר שכר גבוה משלי, ושלא יספרו לי שזה לא קורה ושיש חוק, כי החוק הוא כמו רשת מלאה בחורים. נעשיתי פמיניסטית כשהפסקתי לקבל בהכנעה את כל אותם מטרידנים שצופרים לי מדי יום ברחוב, קוראים קריאות ומעירים הערות סקסיסטיות. נעשיתי פמיניסטית כשהבנתי שהנשים עברו כברת דרך נכבדת בעשרות השנים האחרונות, אך כברת דרך ארוכה עוד לפניהן. בתחילת שנת הלימודים, כשעמדתי במדשאות האוניברסיטה וחילקתי פלאיירים שמזמינים לכנס פמיניסטי, הבנתי לראשונה מה משמעות המילה פמיניזם עבור כל כך הרבה גברים ונשים. בחור שאני מכירה ניגש אלי ובטון מאוכזב אמר: "מה, את באמת פמיניסטית?" וישר החל לדבר איתי על הרגלי מריטת השערות של הפמיניסטיות. גם נטיותיי המיניות עלו על הפרק כאשר בחור אחר קבע נחרצות כי לא ייתכן שאני פמיניסטית, אבל לא לסבית. וכך מול חבורת גברים מצאתי את עצמי נאלצת להדוף מתקפה נגד נשיותי. איזו מניפולציה גברית עלובה, במקום לנסות ולתהות מה עומד בבסיס האג'נדה שלנו ולשם מה אנחנו פועלות, הדיון איתם מתחיל ומסתכם בניסיון שלהם לקעקע את הנשיות שלנו. המושג פמיניזם, עושה הרושם, מעורר ברוב האנשים בחברה תחושה של סלידה מהולה בפחד ודחייה, כשלמעשה מרבית האנשים לא מבינים את משמעותו. הדמות שקופצת לנגד עיניהם של נשים וגברים כאחד, היא של אישה מעוטרת שפם, שורפת חזיות, שונאת גברים, נטולת סקס אפיל או כל סממן של נשיות, נשיות שהיא עצמה מוגדרת בידי גברים. הדימוי הזה מלווה אותנו, הפמיניסטיות, כבר שנים, אולם הקשר בינו ובין המציאות קלוש. הדימוי הזה, אף משמש ככלי מניפולטיבי בידי כל אותם גברים שרואים סכנה בשחרור האישה ופועלים לצייר את הפמיניסטית כאישה לא אטרקטיבית, הן בעיני הנשים, שחוששות להיתפס כלא נשיות, והן בעיני הגברים שחוששים לפקוח את העיניים בבוקר ולגלות שישנה לידם אישה עם זקן. קל לקטלג את הפמיניסטית כאחרת האולטימטיבית, כך לא צריך להתמודד עם הטיעונים שלה. בפועל, יש פמיניסטיות מטופחות וישנן שבוחרות להתעלם מתכתיבי היופי שהחברה שלנו כופה עלינו. אלו ואלו לגיטימיות במידה שווה. אנחנו לא באות ממגזר מסויים ובוודאי שלא מאותו רקע סוציו-אקונומי. אנחנו מעיירות פיתוח ומצפון תל אביב, חילוניות ודתיות, אנחנו ערב רב של נשים כשהמשותף לנו הוא החיפוש אחר זכות קיום שווה. לא בערב הסעודית או באפגניסטן, אלא מתחת לאף שלנו רבות מנשות ישראל הן פמיניסטיות הלכה למעשה, אורח חייהן מבטא הזדהות עם ערכי הפמיניזם. הן פמיניסטיות בעצם החלטתן לצאת ולרכוש השכלה, לפתח קריירה, להגשים עצמן ולפרנס את משפחתן. למרות כל זאת, הן בוחרות שלא להגדיר עצמן ככאלה, אולי מתוך הפחד לקומם עליהן את הגברים. אולי דווקא הפחד הזה, שטבוע בנו מתגובתם של הגברים שסובבים אותנו, בין אם הם האבות שלנו או בני הזוג שלנו, הוא ההוכחה לכך שדרך ארוכה עוד לפנינו. ישנם גברים שבהחלט מפחדים מפמיניזם. מדובר בכל אותם גברים שמבקשים להנציח את עליונות מינם. גברים אלו מפחדים כי אנחנו מבקשות לעשות הפיכה ולשנות סדרי עולם, לנשל אותם מהכוח הבלתי נסבל שאימצו לעצמם על חשבוננו. הם מפחדים כי הם מבינים שכבר לא הכל מותר: כבר לא מותר למנהל ללטף את ישבנה של המזכירה שלו מבלי שיקרה לו דבר, וכבר אסור למפקד להטריד את החיילת שלו ולקרוא לזה חיזור. הזמנים השתנו. יש גברים שכועסים על הפמיניזם כי הוא מאפשר לנשים להגיע לעמדות מפתח בכלכלה ובפוליטיקה, מה שכמובן מזעזע את האגו הלא יציב שלהם בכל פעם שאישה מתקדמת על פניהם במקום עבודתם. הכבוד שלהם נרמס בסוף כל חודש כשהאישה שלצידם מביאה משכורת גבוהה יותר. נראה כי כן - יש להם בהחלט ממה לפחד: הם צריכים לפחד כי לא נפסיק להלחם עד אשר נשיג את מבוקשנו, ומבוקשנו הוא לא לתפוס את מקומם אלא לקבל שיויון הזדמנויות בדיוק כפי שהם דורשים לעצמם. למעשה, גם הגברים הם קרבנות של החברה הפטריארכלית, שכופה עליהם התנהגות מצ'ואיסטית, המדכאת את רגשותיהם ומכתיבה להם כיצד לנהוג ולהתנהג. גם גברים הם קורבנות ופעמים רבות הם משוועים נואשות להשתחרר מן העול שהוטל עליהם. אין ספק שהחברה שלנו צעדה כמה צעדים משמעותיים בכיוון שחרור האישה: זכות ההצבעה, הגלולה נגד הריון, הגישה למערכת ההשכלה הגבוהה ולמקצועות שעד לא מזמן סגרו שעריהם בפני נשים. זו אכן התקדמות, אבל הדרך לצערי עוד ארוכה. די להסתכל על משמרות הצניעות במאה שערים, לשמוע על עשרות הנשים שנרצחות מדי שנה על ידי בני זוגן, לקרוא מדי בוקר בעיתון על כמות הנשים שנאנסות או לכל הפחות מותקפות מינית, כדי להבין את גודלה של הבעיה החברתית במציאות פטריארכלית. כל זה לא קורה בערב הסעודית, גם לא באפגניסטן. זה פה מתחת לאף שלנו. ביום האשה הבינלאומי, אני רוצה לעצור, לראות את האחוזים המפחידים של נשים נפגעות אלימות, ולשאול את כולם וכולן: האם באמת אין קשר בין היחס המבזה לפמיניזם לבין המצב הזה? האם הקולות שמבכים את המספרים הללו היום, יעצרו ויקשיבו לארגוני הנשים מחר? אל נחפז ונאטום אוזניים למשמע המילה פמיניזם. עלינו לחשוב איך אנו יכולות ויכולים לתרום ולו במעט לחברה שוויונית יותר, בריאה מעט יותר. חמוטל כהן : סטודנטית לתואר שני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית ופעילה פמיניסטית. תגובה

	הפמינזם הטהור כבר לא קיים והפך למושג אגרסיב�	יאיר תיבון	01/03/2010 20:40:09
	אם פמיניזם זה שוויון - אז אני גדול הפמינסטים שקם בעולם, אבל המציאות העגומה היא, שכיום בצד הנשים שבאמת מדוכאות צמחה כאן (ובמיוחד בישראל) קבוצה חזקה מאד של נשים שנושאות את שם ערכי השוויון לשווא ומוכנות בשמו לדרוס גברים (ואף עושות זאת), עד שהיום למעשה הגענו למצב הפוך שבו הגברים הם שהפכו למקופחים ולמדוכאים ובמיוחד בהליכי גירושים... אל תמכרו לי את התירוץ העלוב שזאת הפליה מתקנת...שגברים הם סרבני גט ועוד שאר תירוצים מצוצים מהאצבע -  זה לא משכנע ואפילו מקומם עוד יותר. אם מדברים על שוויון כערך מרכזי אז אני פמינסט אוטנטי ואתמוך בכל מי שדוגל/ת בכך, אבל לא יתכן לקיים מוסר כפול, כפי שמנהלות המתיימרות להיות המובילות במאבק הפמינסטי, כאשר הן פועלות בגסות במטרה להשיג כוח ועוצמה בהליכי גירושין מבלי להתחשב בערכי השוויון ומבלי לגלות נכונות אמיתית להתחלק עם האבות גם בזכויות וגם בחובות של ההורות.  ...כי ילדים לא מתגרשים מאבא ולכל ילד    הזכות לשני הורים פעילים ומעורבים בחייו!!!    תגובה

	שאלה חשובה גם אם לא נעימה	סיונית	07/02/2010 03:24:20
	אני מרגישה רע לשאול אבל אין לי ברירה אינטרנט זה פתרון מצוין בשבילי בעלי טוען שאני לא מספיק חמה אליו כי אני אף פעם לא יוזמת יחסים ובטח ובטח שאף פעם לא מנשקת אותו סתם כך באמצע היום או בהפתעה. אני באמת לא מי יודע מה חולה על מין אבל אני טוענת שאני מביעה את האהבה בדרכים אחרות: אני אישה מסורה ודאגנית שאלך בשביל בעלי עד קצה העולם. ואם אני לא יוזמת אז שיזום הוא. כשהוא יוזם לפעמים אני מתלהבת ולפעמים לא, צריך לקחת בחשבון שאנחנו נשואים הרבה שנים ויש לנו הרבה ילדים. בכל אופן הוא מתרגז ומתלונן. אני טוענת שאולי הוא קצת חי בסרטים על כל מיני נשים נמרות במיטה. מה אתן אומרות על זה?מה אני יכולה לעשות אם הוא צודק? אני צריכה להציג כאילו או שיש איזה טיפול? תגובה

	הקמה של קבוצת נט וורקינג לנשות הדרום בחסות ל	שולמית מקס	20/01/2010 15:28:19
	בימים אלה שוקדת על הקמת קבוצת נט וורקינג לנשות הדרום אשמח לקבל תגובה מהנהלת מערכת לאשה כיצד תוכלו לסייע בידי ? בכבוד רב: שולמית מקס תגובה

	על מי מאיים שוויון נשים בצה"ל	צוות_עיתונש	01/01/2010 06:01:09
	פורסם בעיתונש 28 על מי מאיים שוויון נשים בצה"ל / פרופ' אסתר הרצוג הרעיון להשוות תנאי שירות בצבא מעורר עליו את הקיצונים מכל המחנות, שמעוניינים לשמר משטר אידיאלי, בו גברים לוחמים ונשים במטבח ובמיטה דו"ח ועדת שגב, שתמליץ ככל הנראה ליצור תנאים שווים של שירות צבאי לנשים וגברים, לא הגיע לידיעת הציבור הרחב. העיתונות דיווחה כי המטכ"ל יכריע בקרוב אם לקבוע משך שירות של שלוש שנים שיקוצר או יוארך בהתאם לתפקיד, בלי קשר למין. אך מדובר במהפכה מבורכת וחשובה לנשים וגברים כאחד, וגם לאיכותו האנושית והטכנית של הצבא. אם תצא לפועל, יושוו סוף סוף חובות וזכויות של נשים וגברים בצה"ל, הפוטנציאל העצום של תרומת נשים ימוצה, והמחיר הגבוה יחסית של גברים בשירות יצומצם בהתאם. לא מפתיע שההמלצות הקפיצו את בולטי הגזענים מכל המחנות: הדתיים, המיליטריסטים והמיזוגנים (שונאי הנשים). שירות שווה? אלוהים שבשמיים וחסידיו על פני האדמה, גנרלים גיבורי מלחמה ומעריציהם מן השורה - כולם זועמים ומתגייסים כדי למנוע את התממשות הביזיון והסכנה הנוראה. אין תחום יותר מהותי ומרכזי בישראל המקבע ומנציח את נחיתות הנשים כמו הצבא, אפילו לא ההלכה ומוסדות הדת. אך החיבור בין המערכת הצבאית והדתית מסמל ומגלם את תפארתו של השוביניזם הישראלי המזוקק. החיבור הזה מייצג את השלטון הגברי הכוחני ואת שימורה של מדינת ישראל לדורי דורות כמדינה ימנית, שמרנית ופרימיטיבית. מדינה שבה קבוצת אנשי דת פנדמנטליסטית חוסמת את דרכן של נשים למנהיגות החברה והמדינה, ושבה קבוצה דתית לאומנית "מנקה" את הצבא מנשים, כדי להשליט עליו קבוצות של קיצונים לאומנים. לא מפתיע לפיכך שאל קבוצות חשוכות אלו הצטרפו גם גברים שונאי נשים, המזהים את הצבא הגברי עם המשטר האידיאלי: גברים לוחמים, נשים במטבח ובמיטה. הגדיל לעשות הרב שלמה אבינר, שקרא לבטל כליל את גיוס הנשים לצה"ל, ושם את הקלפים על השולחן באומרו: "את לא הולכת לצבא רק בשביל המדינה אלא בשבילך. יד על הלב! את הולכת כי זה מאתגר, בשביל ההרגשה והחוויה, כי זה חלון הזדמנויות אדיר - מקצוע, השכלה, לימודים אקדמיים. בכלל, להיות חיילת זה כבוד, ובמיוחד המדים. אה, המדים!". במקום זאת הוא מציב בפני הצעירות הדתיות אתגר גדול יותר – ביטול השירות לנשים בכלל. במשך שנים רבות שימש בנאמנות האלוף חובש הכיפה אלעזר שטרן, כמייצגם של החיילים מהצד הדתי-לאומי בצבא ושל רבנים הדורשים בקביעות ובעקשנות להרחיק את הנשים מיחידות לוחמות (ומהצבא בכלל). שטרן ואנשיו טרחו להזין באופן קבוע את התקשורת בדיווחים על ה"בעיות המיוחדות" הנגרמות בעטיין של הבנות המשרתות ביחידות אלו. הוא פעל בהתמדה כדי לבטל את תפקיד יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. לתקשורת החילונית, שלא "קונה" את הטיעון על כך שיש להגן על בנים דתיים, העלולים חלילה לבוא לידי עבירה בשרתם בקרבת בנות, גייס שטרן את הביולוגיה, כטיעון שאין להפריכו: מה לעשות, גבר הוא גבר ואשה היא אשה! ואפילו "באולימפיאדה גברים ונשים משחקים לחוד". מיותר לומר כי ההסבר הביולוגי וההסבר הדתי, שניהם כאחד חותרים לטוהר ועליונות הגזע הגברי בצבא, בדת ובשלטון, ומבטיח את מקומה של האשה כנותנת שירותי טיפול לילדים ושירותי מין לגברים. גזענות בוטה באה לידי ביטוי בקרב קבוצות הגברים שונאי הפמיניסטיות. אל"מ במילואים יהודה וגמן, המצוטט רבות באתרי אינטרנט של המחנה הדתי-לאומי מזועזע מהמלצות ועדת שגב, ומסביר: "אחד הגורמים שמחלישים יכולת של יחידה קרבית הוא הבנות. כמו שבנים לא יכולים ללדת, גם בנות נולדו חלשות יותר פיזית". וגמן קושר ל"פמיניסטיות הרדיקליות" את תוצאותיה של מלחמת לבנון. תגובתו של שגב, ראש הוועדה, מהווה תשובה הולמת: "ראוי שאל"מ המעביר ביקורת על המלצות הוועדה קודם יעיין בהן ואחר כך יגיב. זה לא רציני". גברים גזענים מכל הרקעים, דתיים, מיליטריסטיים, אקדמיים, ימניים, מסתירים את גזענותם נגד נשים בהתגוללם על ה"פמיניסטיות", התובעות את השוויון בצבא, כמו בכל תחומי החיים. הם לא שונאים חלילה נשים, אלא רק מתעבים "פמיניסטיות". כמאמרו של אחד העם, "חצי נחמה", כאשר מעלילים על היהודים שהם "שותי דם ילדים נוצרים" נתנחם בחשיפת גודל השקרים של צוררי היהודים. נתנחם לפיכך בחשיפת השקריות והגזענות של "גברים" אלו: לקשור את כשלון מלחמת לבנון ל"פמיניסטיות" - איזו עוד הוכחה נחוצה לשנאת הנשים העמוקה? וטרם הזכרנו את מלחמת יום הכיפורים, בה לא השתתפה ולו אשה אחת בלחימה. נשים יכולות להילחם כמו גברים. הן שותפות למלחמות גרילה, מלחמות שחרור לאומיות, ללוחמה במחתרות וכיוצא באלו. הדוגמאות רבות לאין ספור: שליש מהלוחמים במחתרת המאואיסטית בנפאל הן נשים, כ-40% מהלוחמות במלחמת השחרור של אריתריאה נגד אתיופיה היו נשים, נשים השתתפו במרד גטו ורשה, במחתרות האנטי-נאציות ואף במחתרות של טרום-הקמת המדינה. כאשר לא מדובר בחלוקת שלל ובכיבודים, אלא בסיכון חיים, במאבק למען שחרור לאומי או במאבקים אחרים על הקיום הקולקטיבי, נשים לוקחות חלק חשוב ומשמעותי ושם אף אחד לא מדבר על "הבדלים ביולוגיים". פרופ' אסתר הרצוג – אנתרופולוגית חברתית ומרכזת פרלמנט נשים המאמר באדיבות "פרלמנט נשים" תגובה

	ליטוף בפנים	אישה	16/12/2009 22:25:05
	הייתי רוצה לדעת מה מסמל ליטוף ברוך בין גבר לאישה? תגובה

	רווקה הכיני את עצמך לקראת החורף	צוות_עיתונש	31/10/2009 23:42:34
	פורסם בעיתונש 27 רווקה - הכיני את עצמך לקראת החורף  / מאיה רישטלר מי שמעשן שתי קופסאות ביום רושם שהוא מנסה להפסיק, גרוש/ה בלי ילדים מחשיב את עצמו רווק לכל דבר ועניין, כולם תמיד מרוויחים מעל הממוצע, כאילו אין אבטלה בארץ, כולם משכילים מאוד, אף אחד לא מחפש סטוצים, כולם כבר לא משחקים משחקים, והכי חשוב, כולם מחפשים אותך! תקופת החגים, השעון כבר זז לזמן חורף וכל הנשמות הטובות מתעוררות בדאגה לשלומה של הרווקה הבודדה ומנסים לשדך לך את כל מי שנקרה בדרכם, שחס וחלילה לא תיכנסי לדיכאון של החגים, או שלא יהיה מי שיחמם אותך בחורף. זו התקופה אותה אני מכנה "המרדף אחרי האהבה", התקופה בה כל אתרי ההיכרויות עושים ים של כסף. זו התקופה שאני הכי בדאון, והפסיכולוגית שלי מחליפה את הרכב שלה כדי שתוכל להגיע בזריזות לכל הרווקים והרווקות, רחמנא ליצלן. פעם הייתי ממש מתרגשת מכל דייט ודייט, היום הבנתי שזה ממש מעייף להיות דייטרית. יש אנשים שפיתחו תיאוריות בנושא, קוראים ספרים, עושים סטטיסטיקות. יש כאלה שהפכו את הנושא לעיקר עבודתם, יש כאלה שכבר נותנים טיפים לאחרים. הכי מדליק זה אלה שמצאו איך לחסוך זמן וכסף ולהגיע לכמה שיותר תפוקה במינימום משאבים: קבלו את הספיד-דייט! ערב אחד, 16 רווקים ורווקות נואשים למצוא דייט לחורף, משלמים 150 שקל בממוצע. זה כדאי מאוד: שמונה דייטים במחיר כזה, ואחרי הכל, שבע דקות אכן מספיקות כדי לדעת אם זה שמולך בעל פוטנציאל לערב נוסף או לא. משהו כמו מרכז הערכה לפנויים פנויות. כולם נורא מתבאסים מזה שהרומנטיקה פסה מן העולם הדבר הכי יפה ששמתי לב אליו היה שלרוב הבחורים הנבוכים שעברו ליד שולחני היה דפוס מאוד דומה: כולם נמצאים בערב כזה פעם ראשונה בחייהם (כן בטח) וכולם נורא מתבאסים מזה שהרומנטיקה פסה מן העולם. כולם מחפשים את הבחורה הפשוטה, "אולד פאשן". ואני שואלת - איך תמצא אותה כאן? אתה נמצא במקום הכי מכני שיש, רומנטיקה בטוח לא קיימת בשבע דקות שבהן אינך יודע אפילו את מי אתה עתיד לפגוש. וכמו שאני עשיתי טובה למירב והגעתי מפני שלא היו מספיק בנות, אני בטוחה שלפחות עוד חמישה אנשים משתוקקים שהשעתיים המייגעות יסתיימו כבר... למרות סלידתי המוצהרת מכל נושא הדייטים האלה החלטתי לצאת השנה למרדף יחד עם עוד מיליון בנות 29 תל אביביות שמחפשות אהבה. כמו כל דייטרית מתחילה, רכשתי אופניים חדשים והתחלתי לדווש בשדרות רוטשילד, עד מהרה הבנתי שחוץ מליפול פעם אחר פעם ולחייך במבוכה לכל מי שעובר הדבר היחיד שאני משיגה כאן הוא כאב עצום במפשעות, זיעה מיותרת ורצון עז להשאיר את האופניים בסוף הירידה כדי שמישהו אחר יעלה אותם חזרה. לאופניים היתה תוחלת חיים של חודשיים בדיוק, מתוכם עשרה סיבובים בשדרה לכל היותר. לפני שנרשמים לכל אתרי ההיכרויות יש עוד מוצא – לאמץ כלב. כאן ההישגים היו כבר קצת יותר מרשימים, ואפילו יצאתי למספר נחמד של דייטים, שם גיליתי את תופעת ההורות ההזויה - בעלי הכלבים נוטים לדבר ללא הרף על כלבם הצעיר, על פעלוליו ועל חוכמתו הבלתי נלאית, ואת לפעמים לא בטוחה עם מי את יוצאת, עם הכלב או בעליו? אחרי הדייט העשירי החלטתי על שביתה. הבנתי שכנראה עדיף לא לחפש, אולי זה יבוא לבד, ידפוק לי בדלת ויגיד: הנה הגעתי, אני החצי השני שלך, איפה אפשר להניח את המזוודה? השביתה החזיקה מעמד בדיוק כמו הדיאטה שלי - חודש שלם. שני זוגות אופניים, שני קילו פחות, שתי כלבות והמון ציניות. אחר כך מתחילה מסכת השקרים של השאלון המפורסם ואז הגעתי שוב לאזור הדמדומים, אתרי ההיכרויות. בוחרים תמונה שמשדרת כמה את סקסית, ושלא יראו את הקילוגרמים המיותרים. יש כאלה ששומרים על המסתורין ושמים משקפי שמש, יש את אלה שרושמים שהם ממש לא פוטוגניים ובמציאות הם הרבה יותר יפים, ויש את אלה שממש משקיעים ומצטלמים בסטודיו. אחר כך מתחילה מסכת השקרים של השאלון המפורסם. טוב, נו, לא שקרים, "עיגולי פינות"- מי שמעשן שתי קופסאות ביום רושם שהוא מנסה להפסיק, גרוש/ה בלי ילדים מחשיב את עצמו רווק לכל דבר ועניין, כולם תמיד מרוויחים מעל הממוצע, כאילו אין אבטלה בארץ, כולם משכילים מאוד, אף אחד לא מחפש סטוצים, כולם כבר לא משחקים משחקים, והכי חשוב, כולם מחפשים אותך! את זאת שתשנה להם את החיים. סיימתי לענות על השאלון המייגע ועכשיו להתלבטות: לעשות מנוי או לא? לשלם על שלושה חודשים, או חודש בחודשו? כמו כל רווקה בעלת ביטחון עצמי גבוה את מתחילה ללא מנוי - שיפנו אלייך ולא ההפך. מהר מאוד את מתייאשת ורוכשת מנוי, אבל לחודש אחד, כי הרי בטוח תמצאי את אהבת חייך, והרי יש בערך 20 אתרים (לא משנה שכולם רשומים בכולם). עכשיו לוחצים "אישור". ואפשר להתחיל. העיקר לא להגיע לסילבסטר לבד פרויקט הכן עצמך לחורף עומד בפתח. את מבינה שהכי חשוב זה להיות כל הזמן אונליין, להתכתב עם כמה שיותר, מכינה נושאי שיחה שונים, קונה בגדים חדשים, מייצרת מציאות חדשה, לומדת לקחים, יוצאת יום אחרי יום, לפעמיים אפילו פעמיים ביום, עושה הכל - העיקר לא להגיע לסילבסטר לבד. הרי את יודעת, בדיוק כמו שאר הרווקים והרווקות, שהנשיקה של חצות היא הסימן אם הצלחת או לא. וכולם מגיעים לקו הסיום עם לשון בחוץ, עייפות בלתי הגיונית ורצון עז לקבל את פרס הניצחון - את זה שיהיה איתך בלילות החורף הקרים וייצא מחייך בדיוק כשיתחיל להתחמם מעט. כי כולנו יודעים שלהיות דייטר הפך להיות מקצוע שלא מביש בעליו. בלעדינו בעלי בתי הקפה, אתרי ההיכרויות, השדכנים, המסעדות, כולם למעשה היו פושטים רגל מזמן. אנחנו בסך הכל עוזרים לכלכלת המדינה. מאיה רישטלר – סמנכלית fxcm ישראל תגובה

	מזכיר מערכון של אדיר מילר	ליבוביץ' ליאור	01/11/2009 17:23:57
	הנדון : ערב הסילבסטר . 1.מזכיר מערכון של אדיר מילר על ערב הסילבסטר - שבו הוא (אדיר מילר) מתאר את הזוגות מתכוננים וסופרים את השניות לשעה חצות . 2.בעוד שהרווק שגם הוא נמצא באותו מועדון סופר גם הוא את השניות לחצות הלילה . 3.אדיר מילר מוסיף במערכון - את הזוגות אפשר להבין שסופרים את השניות לחצות ותחילת שנה חדשה שיוכלו בהתלהבות להתנשק . 4.אבל,את הרווק הבודד מה הוא סופר את השניות ??? כדי שיוכל לראות את שאר הזוגות מתנשקים בעוד הוא לבד ??? 5.בברכה . תגובה

	נשים מגורדון גברים מפרישמן	צוות_עיתונש	31/10/2009 23:44:56
	פורסם בעיתונש 27 נשים מגורדון, גברים מפרישמן / לי ראובני המצאת הגלולה אפשרה את המהפכה הנשית. הסקס המזדמן אפשר לנשים פשוט לספק צרכים "חייתים", אבל כשהן פוגשות בן זוג פוטנציאלי הן בד"כ שמות "מסכה". גברים ונשים שונים. זאת עובדה? קביעה מוגזמת? הנחת יסוד מיושנת שאינה רלוונטית למציאות שלנו היום? אולי. אני לא יודעת, אני חושבת שבמידה רבה זה תלוי את מי שואלים ובאיזה יום תפסתם אותו. כל אישה נשואה תסכים שגברים ונשים שונים. אישה מסוגלת לעשות ארבעה דברים בבת אחת: לכבס, לבשל, לדבר בטלפון ולטפל בילדים. גברים מסוגלים לעשות ארבעה דברים ביחד רק במקרה שהם צפייה בטלוויזיה, פיצוח גרעינים, החלפת תחנות ופתיחת בקבוק בירה. לא סתם נכתבה סדרת ספרים שלמה הטוענת שגברים ממאדים ונשים מנוגה ושלכל אחד יש שפה שונה וקודים התנהגותיים שונים. השוני המסורתי בין גברים ונשים נשאר במשך שנים כפי שהוא היה בעידן איש המערות. הגברים יוצאים לציד, נפגשים עם גברים כמוהם במרחב הגדול של העולם. במהות שלהם הם נשארו ציידים. טקסי מעבר בשבטים רחוקים מדגישים עד היום את הכוח הפיזי, העורמה והתושייה החיוניים לציד ואת היכולת של הנער הצעיר להביא אותם לידי ביטוי בבגרותו. הנשים נשארו (ולפעמים עדיין נשארות) בספירה הביתית, מוגנות בסביבה השומרת עליהן ומקדשת את הישארותן מוגנות. ביהדות נאמר כבוד בת מלך פנימה. נשים הן המלכות כל עוד הן בתוך הבית. הן מוגנות כשהן בין ארבע קירות. המיניות שלנו אף היא מוחצנת ומופנמת בהתאם למגדר (ג'נדר - המין שלנו שקובע את העיסוק והציפיות החברתיות מאיתנו ולא רק את ההעדפות המיניות או האופן שבו אנו תופסים את המאווים שלנו). איברי המין הגבריים מוחצנים והנשיים מופנמים. גברים יוצאים לכבוש נשים והנשים מחכות במרומי מגדלים ומתצפתות לכל עבר בתקווה להבחין באביר על הסוס הלבן אי שם באופק. גברים יוצאים למסעות צלב, לראות ארצות לא נודעות והנשים ננעלות בחגורות צניעות ובמנזרים ושוקדות על תפירה ורקמה. אולי אני מיושנת אבל בוא נסתכל רגע על האוכלוסייה שעושה מילואים בארץ בשטחים ואת כל הפולחן שנכתב סביב האחווה הגברית של החיילים שלנו בצה"ל. הם יוצאים לכבוש את הגדה המערבית ואנחנו נשארות בבית לשמור על העורף (ילדים, בית, בישולים וכו). פרויד אישר בראשית המאה העשרים את העובדה כי כולנו מיניים מגיל אפס והרצון שלנו לבטא את המיניות יכול לגרום לנו לרצות חום, אהבה, אינטימיות ומין. בשנות ה-40 תודות למחקריו של קינסי (ביולוג אמריקני שנחשב למייסד ענף הסקסולוגיה במדעי האדם) למדנו כי גם הנשים יודעות לאונן, להפיק מגופן הנאה חושנית ללא בני זוג השותפים בתהליך ואינן חשות בושה על כך. למזלנו הומצאה הגלולה בשנות השישים והנשים יכלו לקחת אחריות לפחות על תחום אחד בחייהן שהוא כל כך מהותי ועקרוני. נשים רווקות שרוצות לקיים יחסי מין שלא במסגרת נישואים ולפעמים גם לא במסגרת זוגית קבועה לא צריכות עוד לחכות או לקוות שהוא ישים קונדום או יגמור בחוץ אלא הן השולטות על גופן ושומרות עליו. המצאת הגלולה אפשרה את מהפכת המין החופשי של דור הפרחים ואת המהפכה הנשית בכללה. נשים לא כבולות עוד לבית ולילדים, הן יכולות לצאת מהבית להצטרף למעגל העבודה ולהמשיך ולהיות חלק מהמפרנסים בבית. מה גם שמלחמת העולם השנייה הוכיחה לעולם המערבי את החשיבות של נשים בעורף ואת היכולת שלהן למלא את תפקידי הגברים בהצלחה. היום אנחנו יכולים לראות את הבלבול שהמהפכות הללו השאירו לדור שלנו. מצד אחד כולנו מברכים על ההתקדמות של נשים בשוק העבודה. נשים במשרות בכירות, נשים מגשימות את עצמן ברמה הרוחנית והמינית, מצד שני אם הנשים כל כך התקדמו והן "צדות" עבור עצמן, שוכבות שלא במסגרת הנישואים ויכולות לשמור על כך שלא יכנסו להריון כשהן לא מעוניינות בו, מה תפקיד הגברים בחייהן?! גבר שיפתח לאישה את הדלת, האם הדבר מעיד על ג'נטלמניות ישנה או תחושה של התנשאות מגדרית? האם הנשים יכולות לדרוש להרוויח כמו הגברים ולצפות עדיין שהם ישלמו בדייט הראשון? מהפכת המינים השאירה אותנו במקרים רבים מאוד מבולבלים. התקשורת שלנו שהיתה פעם מאוד ברורה ומוגרת הפכה להיות מבולבלת ואינטואיטיבית. הספרים שנכתבו בשנות התשעים ניסו לגשר על הפערים הללו ולהסביר לנו שגברים ממאדים ונשים מנוגה וזה בסדר שאנחנו מדברים אחרת אבל מעבר לשפה (שבמקרים רבים מעצבת תודעה ותקשורת בינאישית) יש כללי התנהגות לא ברורים, שאנחנו עוד לא יודעים איפה עובר הגבול בין מותר/ בסדר/ מקובל וכו'. בעידן הפוסט מודרני לכאורה הכל בסדר ואין הגדרות אבל ברמה האישית אנחנו יודעים שזה לא עובד ומשהו נשאר אצלנו לא ברור ומעיק. אז איך אמור בעצם להתנהג בחור מפרישמן בדייט או בזוגיות מול בחורה מגורדון? מעבר לנימוס אלמנטרי ברור שמין ימצא את מינו בהקשר הזה שתמיד יהיה לנו נוח עם מישהו שהגיע מה"כפר שלנו". אנחנו נתקשר טוב יותר מול אדם שמבין את הרקע שלנו ואת הלקסיקון המושגים הביתי שאותו אנחנו מדברים. ניגודים נמשכים והפכים משלימים אבל בתקשורת לאורך זמן יהיה לנו נוח יותר עם אדם שהפתיחות שלו כלפי מין, נשים עובדות/ציידות, גידול ילדים, מסורת ודת היא דומה לשלנו. הקונספט של אינטליגנציה מינית מציע לבחון את היחס שלנו כלפי מיניות בשלושה אספקטים - הידע שאנחנו באים איתו, האופן שבו אנחנו מגדירים את האני המיני שלנו (המאווים, הפנטזיות, התנוחות המועדפות, הפתיחות שלנו, הזהות המינית שלנו וכו') והיכולת שלנו לתקשר עם בן הזוג ולהבהיר לו מה עושה לנו טוב. בני זוג עם רמת אינטליגנציה מינית דומה יוכלו להביא את שני הצדדים ליהנות ממין בצורה שוויונית ומענגת במידה רבה יותר, מזוג שחש תסכול על כך שהוא אינו מצליח להביא את עצמו ואת בן זוגו לכלל סיפוק. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות מיניות עם בני זוג אקראיים ששלפנו בציד מהפיק-אפ בר התורני ואנחנו מרגישים הרבה יותר נינוחים ושלווים להגיד ולבטא את מה שאנחנו רוצים במיטה. נשים בעיקר יכולות להרשות לעצמן היום להיות הכובשות במערכות יחסים שהן אינן מגדירות כארוכות טווח כי הן יודעות שהערב הזה נועד לחוויה פיזית חושנית בלבד ואיננו משפיע על הצורך שלהן בהגנה, בחיבוק או באינטימיות מתמשכת, הן למדו לעשות את ההפרדה בין מין של קשר עם ההשלכות שלו על התקשורת הרגילה והמחייבת, לעומת מין אגואיסטי שבא לספק צרכים פיזיים "חייתים". אז למה בסקס מזדמן נוח לנשים להיות אחרות ? בסקס מזדמן נשים לא שייכות לשום קטגוריה, הן לא מגורדון, הן לא מפרישמן הן פשוט הן כפי שבא להן להיות והן מפיקות את המירב מהסיטואציה. אבל כשהן פוגשות מישהו שהן רואות בו בן זוג פוטנציאלי, הן מחניקות דבר שהיה אולי מעדיף להתפרץ החוצה ולהיות הרבה יותר פרוע ושובב. אני יכולה לשמוע את קולות אי האמון ואת רחשי ההתנגדות, אבל כל חובבי הסטוצים למיניהם יודו (גם אם זה רק בינם לבין עצמם) שיש משהו בסטוץ שהוא מאוד משחרר מהכבלים של המסגרת ומאפשר לרגע להיות מי שאנחנו באמת. את אותה התחושה אפשר להשיג במערכת יחסים מבוססת ומוצלחת המושתתת על אמון ותקשורת, המאפשרים שיחה גלויה ובהירה על סקס שבה כל צד יכול לבקש ולהגדיר את מה שהוא אוהב ולהיענות על ידי בן זוגו. קשרים אלו אינם מגבילים את החברים בהם למסגרות ולקביעות מיושנות הכובלים אותם במערכת סטריאוטיפית שאיננה מתאימה להם ולמי שהם היו רוצים להיות. לי ראובני - מטפלת מינית, מנחת סדנאות נשים מדברות מיניות תגובה

	הזכות להורות - הזכות לילדות	צוות_עיתונש	01/08/2009 04:52:15
	פורסם בעיתונש 25 הזכות להורות - הזכות לילדות / איזי נבו החודש האחרון היה גדוש בסיקור פרשות שהסעירו את המדינה. סיקור פרשת האם המרעיבה מירושלים, ועידכונים בפרשת האם הטליבן בבית שמש, ופרשת הילדה רוז פיזם מנתניה. כאשר מדי יום אנו מדווחים על מקרי התעללות והזנחה נוספים של ילדים על ידי הוריהם שזוכים להתייחסות קצרה בלבד, עולה השאלה מחדש בדבר למי "הזכות להורות"? למרות שמדובר בנושא רגיש, נראה שיש מקום לפתוח בדיון ציבורי בנושא, שגם אם לא יביא למסקנות מעשיות, יגביר את המודעות לנושא. הזכות להורות - הזכות לילדות המדינה מטילה מגבלות על אזרחים כדי למנוע פגיעה מאזרחים אחרים - בענייני נשק, נהיגה, טיפול רפואי, ועוד. הורות יכולה להיות מסוכנת לא פחות; אולי יש להגביל גם אותה? מקרים מזעזעים של התעללות, הזנחה ורצח ילדים על ידי הוריהם מעסיקים את התקשורת ואת הציבור לימים ספורים ונמוגים אל תוך הסטטיסטיקה היבשה. המערכות הרשמיות של פיקוח, אכיפה, ענישה ושיקום לא מסוגלות להתמודד עם רבוי המקרים, שכל אחד ואחד מהם מזעזע בפני עצמו אבל כולם בסופו של דבר נתקלים בחומה הביורוקרטית והתקציבית. המערכת מסתפקת בדרך כלל בטיפול במקרים הקיצוניים שמצליחים להגיע לכותרות העיתונים, המשטרה ממהרת לחקור, בתי המשפט עוצרים עד תום ההליכים, הפרקליטות מזדרזת להגיש כתב אישום והשרותים הסוציאליים נותנים תמיכה לשורדים. רוב המקרים, ללא קשר למודעות הציבורית לה זכו, לא מקבלים טיפול מסור ומיידי והקורבנות נותרים כנתונים סטטיסטיים שאחת לשנה מוזכרים בקצרה במהדורת החדשות. בספרי מדע בדיוני כבר מזמן הציעו להטיל הגבלות על הזכות להיות הורה. שם בדרך כלל הסיבה היא הגבלת גודל האוכלוסיה או רצון לסלק גנים לא רצויים, אבל למעט סין, אף מדינה לא מטילה מגבלה ממשית על האנשים הרוצים להיות הורים. הזכות להיות הורה נתפסת כזכות בסיסית והתערבות ממשלתית בתכנון המשפחה נראית לרוב פסולה. גם במדינות בהן זכויות האזרח לא זוכות לעדיפות גבוהה, לא נהוג להתערב בצורה ממשית בהחלטת אנשים בוגרים להיות הורים; לכל היותר דורשים מהם להיות נשואים. מה שמעלה את השאלה: האם הזכות להיות הורה היא כל כך חשובה שהיא באה לפני זכותו של ילד לחוות ילדות נורמלית? נושא זכויות הילדים לעומת זכויות הוריהם הוא בעייתי. קיימת הסכמה רחבה למדי שלהורה אין זכות לעשות בילדיו ככל העולה על רוחו. אדם לא רשאי לפגוע פיזית בילדו, למוכרו, להעבידו או לנצל אותו מינית. להורה יש חובה לדאוג לילד לאוכל, לטיפול רפואי ולתנאי מחייה סבירים. במדינות מסוימות הורים נתבעים גם להתייחס לילדיהם בצורה סבירה ולדאוג להם לחינוך הולם. ילדים כבר הגישו תביעות כנגד הוריהם (אם כילדים ואם כבוגרים) על יחס פוגע או על תנאים לא הולמים. מצד שני להורים יש חופש רחב בקביעת חינוכו ולימודיו של הילד, מקום מגוריו ואורחות חייו. ברוב המדינות המערביות, קיימות מגבלות חוקיות על ההורים. המדינה רשאית לקבוע שהורים אינם מסוגלים לגדל את הילד שלהם, ולהפקיע את הילד מרשותם. לרוב החלטה כזאת מתקבלת לאחר גילוי ראיות ברורות לכך שהילד אינו מקבל טיפול הולם וראוי, לעיתים קרובות לאחר שהילד כבר עבר התעללות או הזנחה קשה. עבור הילד, הוצאתו מרשות הוריו נעשית באיחור ולאחר שהנזק העיקרי כבר נגרם. הטיפול בהורים, גם אם הוא כולל ענישה משמעותית, לא מונע מהם להביא ילדים נוספים לעולם. המצב הנוכחי מהווה פשרה מסויימת בין הזכות להיות הורה ובין החובה להיות הורה טוב. לאור התוצאות העגומות יש לשקול את שינוי המצב. אפשרות ראשונה היא שמירה על הגישה הקיימת תוך מתן עדיפות גבוהה לנושא והחמרת הטיפול בו. הגדלת מספר העובדים הסוציאליים, מתן עדיפות לטיפול במקרי אלימות והזנחה במשפחה, החמרת הענישה ומעקב צמוד אחרי אנשים עם עבר של טיפול כושל בילדים. אפשרות זו דורשת רגישות גבוהה לנושא והעמדתו במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי. לאור המצב הבטחוני, מדיני, כלכלי וחברתי, הסיכוי לכך קלוש ביותר. כל פיגוע, בחירות פנימיות, מיסים חדשים או התבטאות עדתית כובשים את הכותרות ומשאירים את המקרים הכואבים לעמודים הפנימיים וללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עם כל הרצון הטוב, הגישה הנוכחית תשאיר את החוקים הקיימים באותו המצב של מגילת זכויות הילד של האו"ם: הצהרות יפות ללא שום תוקף מעשי. אפשרות אחרת היא שינוי מוחלט של הגישה לנושא ההורות. המדינה מגבילה את הזכות של אנשים לעשות דברים שעלולה להיות בהם פגיעה בזולת. לא לכל אדם יש זכות לנהוג ברכב, להטיס מטוס, לשאת נשק, לטפל בחולים, לייצג אנשים בבית משפט או לייצר ולמכור חומרים מסוכנים. לשם כך יש צורך ברשיון מרשות מוסמכת, שאמורה לוודא שאותו אדם המחזיק ברשיון לעשות דבר מאלו אכן מסוגל לעשות זאת מבלי לפגוע בזולת. על מנת לקבל רשיון יש צורך בדרך כלל ללמוד את הנושא בצורה מסודרת, אם על ידי אימון ירי של שעה ואם על ידי לימודים אקדמאים במשך שבע שנים, ולכל הפחות יש צורך להפגין יכולת מסוימת בפני הרשות המוסמכת. גם אדם שקיבל רשיון ומחזיק בזכות לעשות דבר מה הדורש רשיון, עלול לאבד את הרשיון ואת הזכות, אם יחרוג בצורה בוטה מתנאי הרשיון או אם יהיו בידי הרשות ראיות לכך שאינו מסוגל יותר לעשות את המותר לו בצורה בטוחה. יתכן שיש מקום לנקוט בגישה זו גם כלפי הורות. נקודה זו יוצרת בעיות רבות. כלל לא בטוח שיהיה ניתן להגיע להסכמה רחבה מתי אדם אינו ראוי להיות הורה. ענישה פיזית, חינוך לערכים מסויימים, שיטות לימוד ותוכן הלימודים, זהותם המינית של ההורים, תזונה צמחונית ועוד נושאים רבים נתפשים כפגיעה בילד על ידי אנשים מסויימים בעוד שאחרים יראו בה דרך חיים לגיטימית או אפילו דרך החיים הנכונה. היכולת הכלכלית לדאוג לרווחת הילד והיכולת לתמוך בו רגשית אינן מוגדרות ויהיה קשה מאוד להחליט האם יש להורים יכולת כזאת או לא. כמו כן, נשאלת השאלה האם יש בכלל מבחן שיכול לקבוע מראש האם אדם יהיה הורה טוב, או שיש צורך לחכות לילד הראשון ולראות האם הוריו מתמודדים היטב עם הבעיות שבגידולו. הבעייה הגדולה ביותר היא אופן התגובה כלפי אלה שהוחלט שאינם רשאים להיות הורים. האם ניתן לעקר אותם נגד רצונם או רק להפקיע מהם את ילדיהם עם לידתם, האם יש מקום להעניש אותם על הבאת ילדים ללא רשיון, כפי שמענישים נהגים ללא רשיון, או שיש להסתפק בסבל של הוצאת הילדים מרשותם. בדמוקרטיות ליברליות המגמה היא להתערב כמה שפחות בחיי האזרחים. האידאה היא שהכל מותר פרט למה שפוגע בזולת. הרעיון של שימוש בהגבלות על הורות מנוגד לכאורה לגישה הליברלית. זו התערבות בוטה וקשה בזכות אנושית בסיסית, ובאופן אינטואיטיבי נתפשת ככפייה של המדינה על תושביה, וככניסה בלתי נסבלת לחייהם. נראה שאין מקום בשום מקרה להגביל את הזכות להורות בשם "טובת המדינה", אם מטעמים של גודל האוכלוסיה ואם מטעמים של הרכב האוכלוסיה. עם זאת, ישנם הורים שמרשים לעצמם לעשות לבני משפחתם הקרובים, ובפרט לילדיהם, דברים שלא היו מעלים בדעתם לעשות לאדם זר. סטירת לחי לאדם זר תגרור ברוב המקרים תלונה במשטרה וסיכוי לחקירה ולהליך פלילי. סטירה לילד, גם אם תעשה בציבור לא תגרור בדרך כלל יותר מאשר הסבת ראש וצקצוק שפתיים (מאז כתיבת המאמר נחקק חוק האוסר על הורים להשתמש בענישה גופנית אך אכיפתו נעשית באופן חלקי בלבד). יתכן שהגיע הזמן שהמדינה תכיר באחריותה להגן על האוכלוסיה החלשה ביותר מפני אנשים שרואים בה במקרה הטוב רכוש ובמקרה הרע מטרד גם אם משמעות הדבר פגיעה בזכויות הפרט של האוכלוסיה החזקה. איזי נבו - המאמר מפורסם באדיבות אתר "האייל הקורא – כתב עת לענייני תרבות וקטואליה" תגובה

	קונפליקט בית קריירה	צוות_עיתונש	20/06/2009 20:00:10
	פורסם בעיתונש 24 קונפליקט בית קריירה / יוסי שביט את מתעוררת בשעה 5:30 רק כדי שהכל יהיה מוכן , האוכל לילדים , הגיהוץ לבעל, ארוחת הבוקר (הארוחה הכי חשובה ביום ... לפחות הראשונה מבין 3 לא כולל נשנושים) , וזה רק מסכם את השעה הראשונה בכל יום ועוד מבלי לציין את הדאגות היומיומיות שמלוות אותך בכל דקה במהלך העבודה ובכלל איפה הילדים?, האם הם לבושים כראוי? ואפילו מה הם חושבים?. כן, את אישה עובדת. בחרת להתמודד עם היותך אשת משפחה מבלי לוותר על הקריירה לה שאפת כל חייך, ואת לא היחידה שנמצאת די לבד במערכה היומיומית הזו. על אף השקעה זו, שבחלק לא קטן מהמקרים מייצרת סיפוק רב לאם, מתחבאות לא מעט תחושות שליליות שבעיקרן מייצרות תפיסה שאת לא ממש נותנת את כל כולך ולא משקיעה מספיק במשפחה. "איך זה הגיוני ? " , התשובה היא אחת ויחידה – החברה שסובבת אותנו מייצרת לנו ערכים שלא תמיד משתלבים עם הערכים שאנו מייצרים לעצמנו במהלך החיים. יש נשים שהמשפחה מבחינתן זה הכל, אין עם זה שום בעיה , אבל מה קורה במקרה של נשים אחרות שמעוניינות מאוד לטפח את המשפחה אבל גם להשקיע בעצמן ... זה קצת פחות מתחבר. שנות האלפיים הביאו עימן לא מעט דברים טובים אינטרנט, גלובליזציה, רשתות שיווק שמייצרות נוחות קניה, יותר ערוצים בטלויזיה וכמובן שוויון זכויות . טוב נו, הנקודה האחרונה אינה בדיוק נכונה, אולי על הנייר ובהצהרות פומביות יש שוויון זכויות אבל בפועל עדין אין. לדוגמא, במגזר הציבורי והממשלתי מנסים לייצר תחושה של שוויון תעסוקתי,אך במידה וננסה לבחון את אותו שוויון נראה שלמעט מקרים חריגים, נשים אינן תופסות תפקידים בכירים (לא כולל תפקידים שרוב העוסקים בהם הם נשים כמו אחיות, מורות ועוד). בכל הנוגע לשכר ישנו פער של עשרות אחוזים בין גברים ונשים וכל זה מגיע גם אל הבתים של כל אחד ואחת מאיתנו. מחקרים מוכיחים כי האב במשפחה הישראלית משקיע בעבודות הבית בשבוע ממוצע קצת יותר משליש מכמות הזמן המושקעת על ידי אשתו. כמו כן, כאשר צריכה להתקבל החלטה מי יטפל בילדים ומי ילמד ויפתח את עצמו , בדר"כ הבעל הוא זה שזוכה לקדם את הקריירה שלו צעד אחד קדימה. הדברים הללו, נובעים מתפיסה בסיסית שהאישה אמונה על הטיפול והטיפוח של המשפחה בעוד הגבר הוא זה שאמון על פרנסת המשפחה. לאור העובדה הזו, כאשר אישה עובדת שעות נוספות ומשקיעה בקריירה שלה היא שוברת את המוסכמות ועובדת על פי ערכים שמנוגדים לתפיסת החברה. הדבר מייצר תחושה אישית שלילית ובכך נוצר לו הקונפליקט בין הבית והמשפחה. לעומתה, במידה והבעל עובד שעות נוספות אין בכך שום ניגוד, הוא פשוט פועל לפי הערכים המושרשים בחברה – ככל שיעבוד יותר הוא בסה"כ יפרנס טוב יותר את משפחתו , או במילים אחרות בעל לתפארת. אחת משיטות התמיכה הטובות ביותר באישה הסובלת מקונפליקט בית-משפחה הינה תמיכה חסרת פשרות של הבעל. בעל שמאמין בשוויון זכויות בינו לבין אשתו, צריך לפעול בהתאם ולתרום את חלקו במטלות הבית בצורה שוויונית. במידה והוא עושה כן, גם אשתו תוכל לחזור מדי פעם מאוחר מהעבודה או מהלימודים ללא חשש מה מצפה לה בבית . בין המטלות המרכזיות, ניתן לכלול את הטיפול בילדים וניודם מחוג אחד לאחר, ארגון הבית וניקיון, השקעה כספית בפיתוח היכולות של האישה באמצעות קורסים, חוגים ותארים אקדמיים וכיו"ב. הכי חשוב בכל הסיפור זה לדבר פחות ולעשות יותר. כעצמאי, מאוד קשה לי לפעול על פי השיטה אותה אני מציג וזאת לאור העובדה שאם אני, כעצמאי, לא עובד, אני פשוט לא מקבל כסף. כמפרנס ראשי, יש לי קושי רב גם לתמוך באשתי שמעוניינת לקדם את הקריירה תוך שהיא הולכת ללמוד ועובדת שעות נוספות וגם לתת לה את התחושה שהיא אשת משפחה תורמת . עם זאת, גם אני מרוויח מכל הסיפור - הויתורים שאני עושה תורמים לתחושתה הטובה של אשתי, הדבר משפיע באופן ישיר על מערכת היחסים בינינו וכל זה משפיע בצורה עקיפה על התנהלותי העסקית. מכאן אנו רואים שנוצרת שרשרת שהופכת את עניין התמיכה באישה לדבר מאוד משתלם בכמה רמות – פרנסה, מערכת יחסים ובכלל בתחושה הכללית. אולי זה ישמע אינטרסנטי , אך לאחר דורות של חוסר שוויון לפחות כאן הפתרון עונה על האינטרסים של שני הצדדים ומוביל למצב WIN-WIN , המצב האופטימלי. מעבר לכך, תמיכה באישה מובילה לא פעם לעליה בשכרה ובתנאי העסקתה, לקידומה במקום העבודה ולבניית יתרון תחרותי בעולם העבודה. כל אלו יתרמו בבוא העת לפרנסת המשפחה ולתחושת התרומה האישית של האישה. כל אלו הינם תרומות עתידיות של תהליך כה פשוט שדורש קצת יותר השקעה מהגבר בעבודות הבית. אם חשבתם שמאמר זה פונה אל הגברים בינינו ומסביר להם למה כדאי להם לתמוך בנשותיהם, אז טעות בידכם. נשים, מאמר זה נכתב במיוחד בשבילכן. שוויון זכויות יש לדרוש, שוויון לא יינתן בקלות, מכיווון שבסופו של דבר השוויון בא כנגד האינטרס האישי של הבעלים, המנהלים ובכלל. עליכן להבין מה אתן באמת רוצות להשיג ולהתחיל לפעול לכיוון מטרה זו. אז מה עלינו לעשות כדי להימנע מהקונפליקט ? השלב הראשון – להבין מה הגורמים לקונפליקט. במקרה זה, כאמור מדובר בחברה שפועלת על פי ערכים שאמורים לעבור מן העולם ועל כן יש לחנך את סביבתנו ואת עצמנו שאנו צפויים לפעול על פי ערכים שאנו קובעים. השלב השני– לקבוע מהם הערכים שמכוונים את פעילותנו. בין הערכים הללו ניתן לבחור את המשפחתיות (המשפחה מקום ראשון) , פיתוח אישי, קידום קריירה, סיפוק, חברה וכיו"ב. השלב השלישי – לקבוע אילו ערכים יותר חשובים ואילו פחות. בשיטה זו נבין מה אמור להוביל אותנו יותר. במידה ותהיה התנגשות בין הערכים במקרה שבו עלינו יהיה לקבל החלטה, הסדר יעזור לנו להבין מה נכון לעשות ומה לא. זיכרו המילה ערכים נגזרת מהמילה ערך – משהו שאנו מוכנים לוותר על משאבים לצורך השגתו – זמן, כסף, השקעה בילדים וכיו"ב. השלב הרביעי – להתחיל לפעול על פי הערכים, אפילו אם הדבר קשה. דרך אחת להקל על הבעייתיות הינה, כאמור, להיעזר בבעל או בקרובים שיתמכו בנו גם כאשר אנו עושים משהו שאנו לא רגילים. שיהיה בהצלחה יוסי שביט – "אפיקי יוזמה", יעוץ עסקי תגובה

	6 צעדים פשוטים ליצירת מודעות כלכלית אצל ילדי	צוות_עיתונש	01/09/2008 10:10:47
	פורסם בעיתונש 23 6 צעדים פשוטים ליצירת מודעות כלכלית אצל ילדים / מיקי סלע סיום החופש וחזרה ללימודים, זה הזמן גם לתת את הדעת ל"שיעורים" מסוג אחר, שאינם קיימים בבית הספר – שיעורים של 'חכמה כלכלית' וחכמת חיים. ביומיום שלנו, קיימות פעילויות וחוויות מהנות להעשיר בהן את ילדנו, בדרך לגיבוש חשיבה כלכלית. לקראת ראש השנה שבפתח, זמן התבוננות ובדק בית, להלן מספר פעילויות בהם תוכלו להתחיל. כל הורה לילדים מכיר את התופעה.ילדים מעטים אם בכלל, מודעים למשמעות הכסף ולמאמץ הרב שהושקע (על ידך) להשיגו. הדבר ממש אינו מפתיע . בהקשר של כסף, ילדים חווים באופן יומיומי כמעט תהליך של הוצאת כסף. זאת עדות שהם חווים כשהם איתנו בעת קניות בסופר, בבילוי, או סתם בקניון. התהליך ההפוך, של צבירת כסף הוא לא מוחשי עבורם, כיוון שהם אינם חווים אותו כמעט כלל עד לגילאים מבוגרים בהרבה ובחלק מהמקרים עד לאחר הצבא. רוצים לייצר אצל הילדים מודעות למושגים כלכליים וכסף ? אז איך בכל זאת לייצר מודעות לנושא בגיל צעיר, בדרך מהנה ? להלן 6 צעדים פשוטים ליישום ליצירת מודעות: 1. קחו אותם למקום העבודה שלכם אני יכול להעריך שמרביתכם עכשיו, מגרדים בראש וחושבים – "הוא לא נורמלי".. אני גם משער שעבור חלקכם, לקחת את הילד לעבודה, זה סיוט. חישבו על הצד שמנגד. הילד. מה הוא מקבל. ראשית, הוא מקבל הזדמנות נפלאה להחשף למקום "העבודה". אנו עושים שימוש כה רב במושג הזה, כל הזמן – בטלפון: "לא עכשיו חמודה: את יודעת שאבא בעבודה", בבית: "חזרתי מאוחר כי לאמא הייתה המון עבודה", "חייב לזוז, אני ממהר לעבודה", וכך הלאה וכך הלאה.. אך מה זאת בדיוק אותה "עבודה" ?זאת ההזדמנות לקחת ולהפוך את הלא-מוחשי למוחשי, ולתת לילד הזדמנות להכיר את המקום בו אתם מבלים את מרבית זמנכם במהלך היום. חשוב לא פחות – זו ההזדמנות לילד להיות עד מקרוב לפעילותכם בזמן העבודה, במה העבודה כרוכה, מה עושה החברה בה אתם עובדים, איך היא משרתת את לקוחותיה – איזה תפקיד אתם ממלאים בארגון ולמה הוא חשוב להצלחת החברה. ועוד נקודה קטנה למחשבה. האם קורה לכם שהילדים מתקשרים אליכם בזמן העבודה בתדירות גבוהה ? כל הזמן ? לרוב על שטויות ? האם יכול להיות, שהדבר נובע בין היתר, כי הם לא באמת מבינים מה אתם עושים בעבודה, ואין להם שום יכולת להבין כמה זה יכול להפריע ? 2. דברו איתם על אקטואליה האקטואליה מספקת לנו שפע של סיפורים מעניינים, איתם ניתן לסקרן ילדים. החל בפשיטת הרגל של חפציבה, דרך שביתת המורים, וכלה בגיאות בבורסה – אלו שפע של נושאי שיחה מעניינים. כל שיחה כזו, מזמנת הזדמנות לילד להחשף לשפע של מושגים מעולם הכלכלה: משכנתא, ריבית, מאבק על שכר וכד'. הבסיס הוא פשוט, ספרו לילד בקצרה את הסיפור, ושאלו אותו שאלות. ילדים הם סקרנים מטבעם. מהר מאוד תיווכחו שאם סיפרתם את הסיפור נכון, הם כבר יתחקרו אתכם עוד ועוד כדי להבין, למה ואיך. 3. שחקו במשחקים כלכליים אפשר לדבר הרבה על נושאים כלכליים, אולם הדרך הטובה ביותר ללמוד (אגב, כל דבר) הוא תוך התנסות אישית. משחק מספק התנסות אישית מהנה. קיימים היום לא מעט משחקים שמעודדים חשיבה כלכלית. אישית, אני מאוד אוהב את מונופול. מונופול הוא דוגמא מצוינת למשחק המשלב מושגים מעולם העסקים, ומעודד חשיבה עסקית. המשחק מחדד את החשיבה סביב אחד המושגים החשובים בעולם העסקים – מהו נכס ומה משמעויותיו. דרך משחק, לומד הילד להעריך נכסים שונים, לבחון תזרים מזומנים המתקבל מנכסים שונים, שיפור יכולת מנייה, ניהול קופה, עידוד ושיפור יכולות משא-ומתן (החלפת נכסים) ועוד המון דברים טובים. ואם כבר משחק, לא פחות חשובה בעיניי העובדה, שמונופול מזמן לך זמן איכות עם הילדים ובילוי משפחתי. בקיצור, אם לא שיחקתם מונופול מזמן.. כדאי שתחפשו אותו בארון ותחזרו לשחק. רווח מלא מובטח לשני הצדדים. 4. קחו את הילדים לשוק שוק הוא חוויה. דוכנים צבעוניים, רוכלים רעשניים, סחורות שונות ומגוונות, ריחות וטעמים. שוק הוא גם הזדמנות מצוינת ללמוד כמה חוקי משחק חשובים ב"שוק" ובכלכלה. הנה רשימה קצרה של דברים שניתן ללמוד ולחוות בשוק: 1. התנהגות מחירים א' – מדוע המחירים יורדים במהלך היום, ונמצאים בתחתית בסוף היום. 2. התנהגות מחירים ב' – איך משפיעה מדיניות המחירים הגלויים (על גבי השלטים) על התנהגות הרוכלים (במרבית המקומות, ניתן למצוא את אותה הסחורה במחיר נמוך יותר) 3. התנהגות מחירים ג' – מדוע מרבית המוצרים הנמכרים בשוק, מוצעים במחירים נמוכים משמעותית מהסופר – למרות שאיכות הסחורה ברוב המקרים שווה או טובה יותר. 4. מסחר ומקח – התמקחו עם הרוכל ואפשרו לילד להיות עד למשא ומתן. אנשים רבים חשים שהם אינם טובים במיקוח. ברוב המקרים, הדבר נובע מהעובדה שהם לא נחשפו לכך בגיל צעיר ולא היה להם ממי ללמוד זאת. 5. מה זו רוכלות, ומה שונה בה ממסחר קמעונאי רגיל. 5. הגדירו תקציב לקנייה בחנות אהובה כהורה, אתה בוודאי מכיר זאת. הולכים לחנות אהובה, או בילוי בקניון – וגודש ההיצע והפיתויים מעביר פעמים רבות את הילד על דעתו. אנו שומעים זאת מהם בשפע של ביטויים יצירתיים, כגון: "בא לי..", "אני חייב..", "לכל החברה כבר יש...", "יו..איך אני רוצה". ברוב המקרים, אנו מגיבים בחוסר סבלנות: "נו באמת.. אתה לא באמת צריך את זה", "יש לנו כבר המון דברים דומים בבית" וכד'..בהצלחה כזו או אחרת. דרך יעילה למנוע את כל זה, הנה הגדרה ברורה של מסגרת התקציב שיש לנו היום לחנות או לבילוי הזה. התקציב (כמו בחיים) קשיח ולא ניתן למשא ומתן. כך למשל, אם הגדרתם שהתקציב לבילוי בקניון הוא 75 שקלים – עם הסכום הזה אנו עובדים. האחריות לניהול התקציב, עוברת לילד. אם הילד בחר לקנות ממתקים בפיצוציה בסך 15 שקלים, המשמעות היא עבורו שנשארו לו 60 ש"ח עבור יתר הפעילויות, בין שזו ארוחה, משחקי מחשב, קניה של חפץ או כל דבר אחר. כשהתקציב ברור והוא אחראי לו – אתם מרוויחים וודאות, ויותר שליטה (על ההוצאות). גם הילד לומד הרבה: מהו תקציב, כיצד לתעדף בין הדברים וכיצד לנצל אותו בצורה מיטבית. ועוד רעיון לסיום: הציעו להכפיל את העודף שנשאר מתקציב לא מנוצל - לפעם הבאה או עבור דמי הכיס. כך, תעודדו את הילד לחשוב פעמיים לפני שיוציא את הכסף על עוד שטות שלא ממש צריכים. 6. למדו אותם להשוות מחירים במחקר שראיתי לאחרונה, מוערכת קנייה בסופרמרקט עם ילדים ב- 15% - 20% יותר מאשר בלעדם. לעיתים, אין ממש ברירה וחייבים לקחת אותם, אבל המחיר הזה יכול להיות שווה, אם תוך כדי, ילמדו משהו על השוואת מחירים וצרכנות נבונה. תנו להם משימה (ילדים מתים על משימות) – עליהם למצוא את אבקת הכביסה (הקפה, התירס או כל מוצר אחר) המשתלמת ביותר. כמובן, שיצטרכו לנמק את הבחירה. יש כאן "עבודה" של השוואת כמויות, השוואת מחיר, ויחס של כמות/מחיר. למדו אותם כיצד להשוות בין המוצרים. האם קיימים שיקולים נוספים לבחירה במוצר כזה או אחר, חוץ מהמחיר ? בחנו איתם את אריזת החיסכון. האם היא באמת שווה קנייה ? (רמז: פעמים רבות לא – בידקו וראו). סקר והשוואת מחירים, הנם מושגי יסוד הכרחיים לצרכנות נבונה שתלווה אותם כל החיים – והסופרמרקט הם מקום מצוין לרכוש מודעות לכך. לסיכום: ילדים בוחנים אותנו כל הזמן ולומדים מאיתנו תוך כדי חיקוי. כפי שאנחנו מתנהגים, כך יש לצפות שיהיו הם. יישום צעדים אלו, מעניק להם עקרונות חשובים בחשיבה כלכלית, הבנה ומודעות לנושא שחשיבותו רק הולכת וגדלה. חשוב מכך, ביישום הצעדים הללו, אתם משדרים לילדכם מסר חשוב בהתנהגות כלכלית. את המסר הזה, והחשיבות שאתם מעניקים לו, הילדים ייקחו מכם, וילכו איתם עוד שנים ארוכות לחייהם הבוגרים מיקי סלע :מומחה ויועץ לכלכלת המשפחה, וחשיבה כלכלית ויוזמה בקרב ילדים. תגובה

	יפה מאוד	צביקה	03/09/2008 07:36:02
	מאמר יפה מאוד, מחכים ומאתגר. תגובה

	בתגובה לכתבה של מיקי סלע	אהובה קליין	10/09/2008 09:29:55
	אכן , זה בהחלט נכון שיש לחנך את הילד כבר מקטנות בנושא הכלכלי. הדבר יתן מושג לילד- כיצד יש לחיות בצורה נכונה ולחשב כל דבר ודבר. ההורה חייב   לשמש דוגמא אישית גם בנושא זה . יישר כוח לרעיונות! תגובה

	נשים יפות סטריאוטיפים מכוערים	צוות_עיתונש	01/08/2008 08:12:24
	פורסם בעיתונש 22 נשים יפות סטריאוטיפים מכוערים: דימויי נשים בפרסום הישראלי / דפנה למיש הפרסום הוא אחד מגורמי החברות, שהשפעתם הולכת וגוברת בתקופה המודרנית. עניינו של הפרסום הוא, לכאורה, להגביר מכירות, אך הוא גם "מוכר" אידיאולוגיה: "חיים טובים" הצלחה, חיות, אינטימיות והשתייכות. לצד אלה כלולים בו גם איומי כישלון, מוות, השפלה והחרמה. אידיאולוגיית ה"חיים הטובים" משפיעה על דמיון הפרטים ועל הדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת החברה שבה הם חיים. אחד התהליכים שבאמצעותם מתבטאת אידיאולוגיה זו הוא יצירת דימויי הנשים בפרסום. את ניתוח ההיצגים הללו יש להבין בפרספקטיבה רחבה יותר של הדיון בדימוי הנשים בתרבות הפופולארית. מטרת המאמר היא לסקור ולבחון את הדרך שבה מתבטאת מערכת הערכים האידיאולוגית, המועברת באמצעות דימויי הנשים בפרסום הישראלי. ניתוח זה מאורגן בשלושה מבנים בעלי קשר פנימי: • הופעה חיצונית: אידיאל היופי, אובייקט מיני, ההקשר שבו מופיעות הנשים בפרסומת. • התכונות האישיות. • יחסים עם הסביבה, עם גברים, נשים וילדים. • הופעה חיצונית אידיאל היופי: הפרסום מציג יופי נשי אידיאלי. אשליה של שלמות מוחלטת נקייה מכל פגם ללא קמטים, צלקות, שיער על הגוף והפנים, עור שומני, שומן. כאידיאל אין לאשליה זו ולא יכולה להיות לה אחיזה במציאות, אפילו אצל הדוגמניות עצמן. היא נוצרת באמצעות איפור, זוויות צילום, תאורה וביגוד. "אידיאל היופי" משודר אלינו מכל פינה מעיתוני האפנה דרך פרסומות לתכשירים קוסמטיים, היגייניים ואינטימיים ועד תשדירי השירות. הפרסום מבשר לנשים, כי היופי הוא תוצאה של מה שהן קונות או לובשות, ולא של מה שהן. בכך הוא מלמד את הנשים להפוך את עצמן לאובייקטים. הפנים צריכות להיות מסכות צבועות, הגוף צריך להפוך אובייקט למניפולציה. עם זאת, היכולת להיות נאהבת ונחשקת תלויה בהשגת מראה בלתי מושג. לעולם אין די במראה הטבעי והאמיתי. תמיד נתבעות ממנו דרישות הכרחיות ואינסופיות. כך מובטחת לנשים תחושה נצחית של חוסר התאמה ושל כישלון בכל הנוגע למראן החיצוני: ההזדקנות היא אשמתה של האישה והסכנה הגדולה ביותר האורבת לה יש למנוע זאת בכל מחיר! • אובייקט מיני אופי האישה כאובייקט מיני מושג בפרסום באמצעות תיאור המיניות כעיקר מהותה ועיקר עניינה צריך להיות הופעתה החיצונית. אסוציאציות ישירות עם מיניות מוצגות באמצעות הצגת אברי גוף חשופים, תנוחות פרובוקטיוויות ושפתיים חושניות. רמזים עקיפים ותת-הכרתיים למיניות מועברים באמצעות ליטוף עצמי או התמקדות בהבעות הפנים או תנועות היד או האצבע, כדי ליצור אסוציאציה מינית. גם הצגה מקוטעת של חלקי גוף מיניים מבודדים מותירה לדימוי הנשי פונקציה מינית בלבד. לדוגמה, רגלי אישה התלויות כנתחי בשר באיטליז כדי לפרסם גרבונים; שפתיים אדומות זנותיות המוצגות במעין אקט של מין אוראלי עם טבלת שוקולד ארוכה. הנשים מתוארות ללא רגש ותכלית קיומית, מעבר לסיפוק שירותי מין. יתר על כן, כ"אובייקטים" דוממים הופכות הנשים זמינות לשימוש, לניצול, להשפלה ולזניחה. הנשים מוצגות לעתים כבעלות תאוות וצרכים מיניים, שאינם באים על סיפוקם. הן שואפות לפתות את הזכר התמים, ולפיכך נועדה שפת גופן לעורר ולגרות. הואיל והן מקרינות נכונות למין בכל רגע וללא כל מחיר, הן גם מזמינות לעצמן דרגות שונות של כפייה ומוכנות לכל תוצאה שלא תבוא. פרסום המשתמש באביזרים בפטישים, בחבלים, בשוטים, בחגורות, בביריות, בנעליים, במגפיים, בשלשלאות ובמכשירים חשמליים לתיאור פעולות מיניות, מציג את המיניות הנשית כנהנית מכאב והשפלה. שילוב בין אלימות, ארוטיקה, כאב ותענוג מציג את האלימות המינית כלפי הנשים והנערות, באופן תת-הכרתי, כדפוס התנהגות נאות ומגרה. המסר ה"מוסרי" גלוי: הנשים מביאות זאת על עצמן. היבטי המיניות הנשית האלה הם דוגמאות ל"אפקט האדווה". מאפקט זה אנו למדים, כי נושאים פורנוגראפיים הסתננו לתקשורת ההמונים המקובלת והפכו לחלק מאסטרטגיות הפרסום היומיומיות שלנו. בפרסום הישראלי יש דוגמאות רבות לשימוש בנשים כאובייקטים מיניים. כדי לחזק את המסר המיני, מתלווה טקסט מילולי לדימוי החזותי: "אתו אני גומרת מהר" (מחשב אישי) "מזכירה נותנת הכול" (משיבון) "הקיץ אני צריכה יותר מאחד" (משקפי שמש) "החתיכה הכי טובה בעיר" (סבון) "יש לה כל מה שצריך" (תחתונים) "כל נגיעה עושה לי טוב" (שוקולד) "אני אוהבת שנוגעים בי" (בגד ים) "מזרונית של החברה", "תמשוך אותה למיטה בדקה וחצי" (ספה-מיטה) • ההקשר שבו מופיעות הנשים בפרסומת הנשים מוצגות בדרך כלל בין כותלי הבית: במטבח, בחדר הכביסה, במקלחת או בחדר השינה. פעמים רבות הן מוצגות כשהן יושבות על מיטה או שוכבות על ספה. הדימוי המתואר הוא מקובל. מקומה של האישה בבית. מחקר אחד מצא, כי %70 מהפרסום בישראל מציג נשים בפרסום מוצרי קוסמטיקה, ניקיון, בישול ואחזקת הבית, ואילו הגברים קשורים יותר למכוניות, למחשבים, לבילויים ולספורט. פרסום מוצרי יוקרה משתמש בגברים יותר מאשר בנשים. פרסום המציג נשים מחוץ לביתן, מציין את מעמדן המקצועי הנמוך לעומת הגברים. צורת הצגתן של נשים בפרסומת נובעת מאידיאולוגיה חברתית, ההופכת את הנשים לאובייקט מיני, יפה ומוגבל למקומו ולתפקידו החברתי מסורתי. הנשים הן, על פי האידיאולוגיה הקפיטליסטית, דמויות שוליות, הנשלטות בידי הגברים. • התכונות האישיות אישיותה של האישה היא, על פי השקפת עולמו של המפרסם, נושא זניח. עם זאת, כשאנו זוכים בכל זאת לראות משהו שאינו הופעתה החיצונית, אנו רואים נשים המתוארות כ"אוסף של חסכים". המפרסמים בישראל מתארים נשים חסרות אונים, תלותיות, חסרות תועלת, רגשניות, פגיעות, כנועות, ילדותיות או סתם טיפשות. עולה כי הנשים מועברות בפרסומות בדרכים שונות, ישירות ועקיפות: באמצעות תנוחות (כתפיים שמוטות, ברכיים כפופות); הבעות פנים (פחד, מבוכה); מבטים (הערצה, ביישנות); קשר לדמויות אחרות בפרסומת (קטנה יותר, נמוכה יותר); וחיזוקי האובייקטים הסימבוליים (דובון צעצוע, מטאטא). כי מנקודת מבטם של המפרסמים, המאפיינים הללו הם גם מאפייני הצרכן האידיאלי. האישה האידיאלית, על פי תפיסתם, חסרת ביטחון, מונעת על ידי הרגש במקום השכל, היא תלותית, אימפולסיווית, רומנטית, חסרת אונים, מוגבלת הן פיזית והן נפשית, חיה בהווה, מתרפקת על עבר שלא היה וחולמת על עתיד שלא יהיה. היא הפכפכה, נרקיסיסטית, מרוכזת בגופה, משתוקקת להנאות קטנות כגדולות. • יחסים עם הסביבה הופעתה של האישה כאובייקט מיני ואישיותה ה"נחותה" מתבטאות בדרך שבה מתארים המפרסמים את יחסיה עם הסביבה. יחסים עם גברים: הנשים מתוארות כ"ממתינות" לגברים שלהן: הן נצמדות לזרועותיהם, נשענות על כתפיהם, מתחננות לתשומת לב. תיאורים כאלה הם ביטוי ישיר ליחסים אי-שוויוניים ולעליונות הגבר: "כשבעלך בא הביתה מגיע לו משהו טוב באמת" (מיץ תפוזים). "פינוק מחכה לי בבית" (סבון). "מאחורי כל מנהל מצליח יש?" (משיבון). גם הסטנדרט המוסרי הכפול לגבי גברים ונשים מועבר בבירור: "כשרותי לא בבית אני עושה חיים עם דניאלה" (מעדן חלב). "אחרי עשר שנים החלטתי להיפטר מהשוודית שלי" (מכונית). "הכן אשתך לחורף" (חופשה). יחסי גברים ונשים מוצגים אף הם כעסקה מסחרית של "תן וקח": "אם תיתן לי זיפ מהפטל שלך אשחק אתך באבא ואימא אולי" (משקה בטעם פירות). "טעם החיים" (עזיבת חבר למען בקבוק קוקה-קולה). במערכות היחסים האלה מתוארות הנשים כיצורים מניפולטיביים, חומרניים ולא אמינים. • יחסים עם נשים: הנשים מוצגות כקנאיות, שאינן נותנות אמון. הן מנצלות את הופעתן ואת ה"שירותים" שהן מספקות כדי להתחרות בנשים אחרות על "הגבר שלהן": "אנחנו יפות? הרגליים שלי? שלי, לא שלה?" (ביגוד). זאת ועוד, הנשים מתוארות כמנוכרות מנשים אחרות . הפרסום מבטיח לכל אחת מאתנו ולכולנו בעת ובעונה אחת להיות שונות, ייחודיות, להיות "יותר". "את אפית" (תערובת לעוגה); יש לה את זה (וברור שלאחרות אין). בקוטב השני של יחסי נשים אנו מוצאים שפע של רמזים ליחסים לסביים: מנשים המושחות קרם ומלטפות זו את זו ועד רמזים למגעים מיניים גלויים יותר (בגדי ים). • יחסים עם ילדים: תפקידן המסורתי של נשים כמטפלות-אוהבות בא לידי ביטוי בפרסומות רבות, במיוחד לחיתולים, לתרופות ולמשחות. עם זאת, אפילו סטריאוטיפ זה מעוות לא פעם בידי המפרסמים. אימהות וילדים מוצגים כמתחרים זה בזה על משיכה מינית: "הילדים גונבים לי את ההצגה" (אופנת ביגוד); גם ילדות קטנות מתוארות כאובייקטים מיניים לצד אימותיהן (תחתונים) או מנוכרות זו מזו (מכונת כביסה). לסיכום, דומה שהפרסום בישראל מציג את הנשים, במידה רבה, במונחים שליליים. הופעתם השיטתית של תיאורים אלה בחיינו היא בעייתית. אמנם המפרסמים לא המציאו את אי-השוויון כלפי הנשים, אך הפרסומת מחזקת אותו ומעניקה לו לגיטימציה. אלה מאיתנו, החשים מחויבות לשילוב עקרונות "זכויות האדם" בחיי היום-יום, חייבים לשים להם למטרה לבער מחיינו את "הסטריאוטיפים המכוערים" של נשים יפות להיאבק למען פרסום הוגן. פרסום כזה יציג גברים ונשים בצורה מכובדת, כאנשים בעלי יכולות שוות לתרום לחברה; כבני-אדם בעלי רגשות, מחשבות וצרכים. פרסום הוגן וצודק לא יצמצם את תיאור הנשים לתפקודן המיני. פרסום הוגן ינסה למכור מוצר בדרכים הרלוונטיות לגברים ונשים, ולא באמצעות השימוש בגברים או בנשים כדי ללכוד את תשומת-הלב. כל עוד לא נגיע למטרה זו ימשיכו דימויי הנשים בפרסומת להוות מכשול חמור על דרכן של הנשים להגיע לשוויון בישראל. המאמר מפורסם באדיבות האוניברסיטה הפתוחה תגובה

	החופש הגדול - שלנו הנשים	צוות_עיתונש	01/07/2008 23:31:19
	פורסם  בעיתונש 21 החופש הגדול - שלנו הנשים / ענת גבע החופש הגדול של הילדים בפתח ושאלתי את עצמי איפה החופש שלנו האמהות, הנשים, האם אנחנו מאפשרות לעצמנו ח-ו-פ-ש. חופש על כל המשמעויות שלו ? חופשה – לצאת מהשגרה ולתדלק את עצמנו בכוחות חדשים, מול "כשהילדים יגדלו". חופש מחשבתי- אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות מול "אין לי ברירה". חופש ביטוי- האם אנחנו מאפשרות לעצמנו לבטא את עצמנו בחופשיות מול "מה יגידו". חופש הבחירה- האם אנחנו נמצאות בעמדת בחירה לגבי חיינו או נותנות לחיים לבחור עבורנו. החופש להיות מי שאנחנו רוצות באמת להיות, מול "איך זה יתקבל". לעיתים אנו מדמות כי מחשבותינו, רגשותינו ורצונותינו הם אותנטיים, בעוד שלמעשה אנחנו מתאימות את עצמנו לציפיות של החברה, ומאבדות את זהותנו. יחודו של האדם על בעלי החיים הוא ביכולת שלו להיות חופשי ולפעול שלא על פי דחפיו הטבעיים אלא על פי שכלו, תובנותיו, עקרונותיו ומצפונו. בטבע ככל שיצור מפותח יותר ופחות פרימיטיבי, יש באפשרותו להשתחרר יותר מדפוסים מוכתבים של אינסטינקטים ודחפים, והאדם ניצב בפסגת החופש. האם כך הוא? החינוך לציות עיוור שחלקינו חונכנו עליו צמצם את צעדינו. "להיות כמו כולם", "לא להיות יוצאת דופן", אמירות שחלקינו שמענו בילדותינו יצרו את מי שאנחנו היום את ה"טייס האוטומטי" שפועל עבורנו אך לא למעננו. לכל אחת מאיתנו מפת עולם אישית שנוצרה בעקבות החוויות שעברה, החינוך, הדרך בה פרשה את המציאות. מפת העולם מכילה את כל האמונות שלנו לגבי עצמנו לגבי החיים והעולם הסובב אותנו. רוב האמונות הן בלתי מודעות, ומשפיעות עלינו על ההחלטות שלנו בכל רגע ורגע ולמעשה הן אלו המייצרות את מי שאנחנו ואת איכות חיינו. דוגמא לאמונות מסוג זה: "אני לא חשובה מספיק","עוצמה קשורה לכוח", "כסף משיגים מעבודה קשה", "אני לא שווה". האמונות הם אלו המונעות מאיתנו לחיות בחופש שהיינו רוצות לחיות בו ומה שמדהים הוא שהמפה המכילה את האמונות שלנו נוצרה בגיל צעיר (0-7), ומאז לא עדכנו את המפה שלנו. אנחנו נשים בוגרות המסתובבות עם מפות של ילדות, נשמע הגיוני? השאלה היא, האם ניתן לבטל את ה"טייס האוטומטי" של מחשבותינו, התנהגותנו, פעולתנו ולחיות בחופש? זה אפשרי, זהו תהליך. אני מפתחת יום יום את היכולת לחיות בחופש ומאפשרת לקוראי לפתח יכולת זו בעצמם. החופש מתחיל בהתבוננות, בלשאול את השאלות הנכונות שמובילות אותך למקום אליו את באמת רוצה להגיע. בהעמקת המודעות לאמונות שחוסמות אותך מלצאת לחופש ובמציאת הדרך להסרתן. בהתבוננות על המחשבות שלך ובחירה אך ורק באילו שמחזקות אותך, משרתות אותך. בחיזוק המשאבים הפנימיים ומציאת הדרך שלך להגשמה, לחופש. החופש נמצא, אנחנו רק צריכות לראות שהדלת פתוחה ויש לנו את כל היכולות והמשאבים לפרוס כנפיים ולעוף אליו. פידריך פאוסט כתב: "בכל אדם נם ענק וכשענק זה מתעורר קורים ניסים". אני מזמינה אותך להעיר את הענק שבתוכך לפרוס כנפיים ולעוף, לראות את השמיים הפרוסים לפנייך מצפים למעופייך, לשמוע את העולם מזמר לכבודך ולחוש מה זה להיות ב-ח-ו-פ-ש. מברכת אותך ומאחלת לך חופש וחופשה מהנה תגובה

	ענת לענת - תגובה	ענת	14/07/2008 22:07:08
	את כל כך צודקת, אך יישום הדברים לא קל. (כשיש משפחה וילדים) או, האם גם זה תירוץ לא לתת לאותו ענק לפרוץ??? תגובה

	חופש	חני	04/08/2009 21:53:11
	חופשה זה דבר מדהים. אפשר להנות עם הבן זוג כל היום - לצאת לטיול, לעשות סקס מטורף, לאכול במסעדות. מה כבר אנחנו צריכות החיים קצת רגש, סקס טוב והרבה אהבה. ואין כמו חופש בשביל האהבה וסקס כמובן )) תגובה

	לסרס את כוחה של ההילה הצבאית	צוות_עיתונש	01/06/2008 07:00:51
	פורסם בעיתונש גיליון 20 לסרס את כוחה של ההילה הצבאית  / שני מור נראה כי הצבא הוא גורם סוציאליזציה חשוב שיוצר פערים בפרט אצל נשים. אולי, הפרדת ההיררכיה הצבאית-גברית מזו האזרחית תאפשר ליותר נשים להתקדם ולהצליח כמו גם לגברים נעדרי קריירות צבאיות בישראל קיים פער כלכלי-חברתי המתבטא בסטאטוס תפקידים, בפוליטיקה, בשכר הממוצע במשק, באיוש תפקידי מפתח וכו'. הנשים מרוויחות פחות מאותה עבודה וכן פחות נשים מגיעות לעבודות עם סטאטוס גבוה ומשכורת גבוהה. הצבא מסביר חלק מפער זה. בצה"ל, הדרגים הגבוהים מאוישים כמעט בלעדית על ידי גברים, כאשר הנשים מתפקדות בעיקר בדרגות הזוטרות. אני טוענת שההירארכיה שבצבא משתקפת גם במשק האזרחי. קיימת תופעה שהגברים המתפקדים באליטה הצבאית עוברים ישירות לאליטה האזרחית, כלומר יש נזילות בין דרגים בכירים בצבא לדרגים בכירים במגזר האזרחי. אני מציעה להשתמש במושג "הילה" צבאית, שלדעתי הוא הגורם המאפשר זכויות יתר, עקיפה וצניחה ישירה לראש ההיררכיה האזרחית, באופן היוצר פער מבני בנגישות לתפקידים בעלי כוח אלו. ההילה היא מן הון סמלי אשר נצבר בצבא באמצעות הדרגה וסוג השירות. בנוסף, קיימת "אחוות הלוחמים" המאפשרת תמיד הון חברתי אמיץ, שנוטה לממש את נטייתו לחבור לבעלי "הילות" גם כשהדבר איננו עונה על צרכי הארגון האזרחי או עונה על קריטריונים של מנהל תקין שקשור רבות בנטיית בעלי ההילה לדבוק באחווה אלה באלה. להילה הצבאית אין בהכרח ערך פרקטי או פונקציונאלי בעולם האזרחי ואף עלולה להפריע לתהליכים אזרחיים להתקיים כסדרם (נורמות אזרחיות שונות ואף מוגדרות בחוק באופן שונה, ונאכפות באופן או מידה שונה מאלו הצבאיים, דוגמאת איציק מרדכי וחוק אזרחי הנוקשה יותר בנושא הטרדה או תקיפה מינית) ועל אף כל זאת היא תמיד סחירה וערכה רב. יותר מכך- לפעמים היא מהווה כרטיס כניסה פתוח לצמרת המדינה ואף מהווה תנאי כניסה אליה (או לפחות קיצור דרך משמעותי אליה). הנשים בצבא ובתרגום האזרחי מדינת ישראל הינה המדינה היחידה שבה גיוס נשים הוא גיוס חובה המוסדר בחוק. על אף שעל פניו, אפשר אולי היה לחשוב שיש כאן צוהר רחב לשוויון בין המינים בחברה, למעשה, מהווה השירות בצה"ל מכשול מכריע המונע שוויון בין נשים וגברים בישראל. רשימת התפקידים בהם ניתן לחייב אישה לשרת נקבעו בתקנות שירות בטחון (תפקידי אישה בשירות סדיר) התשי"ב – 1952. רשמית, עפ"י חוק זה פתוחים בפני נשים רוב המקצועות הצה"ליים, מלבד תפקידי לחימה. בפועל נשים בצה"ל אינן מורשות למלא את כל התפקידים. בשנות ה- 80 נשים החלו לשרת בתפקידי הדרכה ובתפקידים שדורשים מיומנות טכנולוגית. בשנות ה- 90 הורחבה האפשרות להתנדב למקצועות עזר ללחימה, כמו רפואה מוטסת, והטסת מזל"טים. הגישה הטוענת כי באמצעות חדירת נשים למעמד לוחמני יותר בצבא מעודדת התקדמות זו, אך ניתן לראות בכך תעמולה תועלתנית של אידיאולוגיים המגויסים ככלות הכל לניצול יעיל ומקסימאלי יותר של כוח האדם העומד לרשות צה"ל. בעקבות עתירה לבג"צ של אליס מילר לגבי פתיחת קורס טייס לנשים, תוקן בשנת 2000 תיקון מספר 11 לחוק שירות הביטחון, הקובע כי על צה"ל לפעול לשילוב נשים בכל המקצועות בצבא עקב פסיקת השופטת כי "סגירת קורס טייס בפני נשים פוגעת בכבודן ומשפילה אותן כפגיעה בחוק יסוד זה. " שיעור הייצוג של נשים בדרגות הבכירות יורד במעלה סולם הדרגות כמפורט באופן מקביל לזה במגזר האזרחי: סג"מ – סגן: 33% , סרן – 21%; רס"ן – 21%; סא"ל – 10%; אל"ם – 3%. בדרגת תא"ל משרתות 3 נשים: דוברת צה"ל, הצנזורית הצבאית ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. אין בצה"ל אף אישה בדרגת אלוף. כמו במגזר האזרחי, מקומן של הנשים בעמדות נחשבות ולוקרטיביות מעטות, כפי שבצה"ל רוב הקצינות הן זוטרות . כמו כן, כפי שהדבר קורה במגזר האזרחי, היעדר משאבי אנוש גבריים הולמים פותחים פתח לכניסת נשים למקצועות שקודם לכן אוישו על ידי גברים בלבד . השאלה הנשאלת היא האם הפתרון הוא לאפשר את ההילה הצבאית לנשים על ידי שיתופן בעבודת הלוחמה הצבאית? לבטל את ההתייחסות הלוחמת לקידום כולל בצבא? או לפעול לדה-מיליטריזציה של המערכת האזרחית? הגישה המתויגת כ"פמיניסטית" תומכת בשילוב נשים באופן גובר בצבא, מתוך תפיסה ששם היה נגישות לנשים לאותה "הילה" שתאפשר את קידומן בחברה האזרחית . לדעת מור יש להפריד בין קידום נשים בצה"ל כנושא בפני עצמו, וקידום נשים במגזר האזרחי בפני עצמו. נכון הדבר כי במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, גם נשים רוצות גישה להילה הצבאית המהווה מקפצה, או כרטיס כניסה לאליטה האזרחית. כרגע, מעמדן הנמוך, או הפער הקיים בצבא, מתורגם גם למגזר האזרחי. אך לטעמה, יש להפר את ההשתקפות הזו, את תרגום המעמד הצבאי לאזרחי, לסרס את כוחה של ההילה, למגר אותה כמטבע חליפין. הבעיה העיקרית בעיניה בעצירת תהליך ההמרה של ה"הילה" הצבאית במגזר האזרחי היא זו השייכת לכל מטבע: עומדת כרגע מאחוריה מדינה, בתוכה היא נסחרת, איתה, במין משחק מכור . לעניות דעתי גישה זו, כדרך להתמודד עם פערים במשק האזרחי, איננה יעילה כלל. ראשית, היות ומהותית, אתוס הגבורה הלוחמני אשר שורר בבסיס ההילה הצבאית משויכת רק לגברים. לדעתי יש לפעול למזעור כוח הקניין של המטבע יקר הערך ("ההילה") בחברה האזרחית ולא לנסות להחזיק בה. הצבא, ממניעיו התועלתניים כגון ניצול יעיל יותר של משאבי אנוש הנתונים לו, נוקט בגישות בעלות רוח שיוונית יותר המאפשרים גישה של נשים לתפקידים שלא היו פתוחים בפניהן קודם לכן. אך אין לשכוח את השיוך המגדרי של ה"הילה" שיקשה על נשים להחזיק או לממש אותו. גם אם מעטות יצליחו, אין זה מהווה פתרון כולל. יש לנתק את סחירות ה"הילה"; לא לאפשר את תרגומה למטבע אזרחי. יש לנתק עד כמה שאפשר, על ידי חוקים, מכסות ואכיפה מוגברת וערנית את אנשי הצבא מהאליטה המדינתית. יש למגר, על ידי פרקטיקות קפיטליסטיות פשוטות הדוגלות במיקסום רווחים, ייעול ותועלת מכסימלית את התפיסות האידיאולוגיות החונקות צמיחה במשק ומעוותות את אופן קבלת ההחלטות בצמרת. בל נשכח כי עצם היעדרות כוח עבודה צעיר מהמשק הכלכלי למשך שנתיים לפחות הוא לעיתים בזבזני- ובמקום שקופת המדינה תממן חיילים או חיילית המעבירים את שירותם בחוסר מעש, הם יוכלו למצוא פרנסה שתתרום למימון קופת המדינה. הצבא, כאמור, הוא גורם סוציאליזציה חשוב ובעל פערים תהומיים בחברה. אולי דווקא פתירת הנשים באופן גורף משירות לצד אי קבלת ה"הילה" באזרחות כבעלת ערך היא פתרון עדיף? אם התפיסה הבסיסית תהיה כי התרבות הצבאית היא שונה מאוד ויש צורך ללמוד את עקרונות הארגון האזרחי על מנת להתקדם בו , ניתן יהיה למשל להציע תקופת הכשרה ומינימום שנות ניסיון בארגונים אזרחיים כתנאי בסיס לניהולם. נשים ייהנו מניסיון עבודה בשוק האזרחי או מהקדמת לימודיהן האקדמיים שיאפשרו להן להתחרות ביתר קלות בגברים. אפילו בעצם אי החשיפה של נשים לגורם סוציאליזציה כה בעייתי (מבחינות רבות שנידונו) הוא כבר יכול להיות יתרון. כמובן שהדבר נכון גם לגבי גברים. גם עבור תפיסת הגברים את עצמם ולא ביחס עליון לנשים המשרתות אותם למעשה או "תומכות" בהם (עיין ערך המושג "תומכות לחימה" לעומת "לוחם" המתורגם כמו בדוגמאות שניתנו כ"תומכות לוחמים") , אולי אם גברים יכינו לעצמם קפה בזמן שנשים יהפכו לעורכות דין במשק, הפער הכלכלי-תעסוקתי יצטמצם ואתו אולי גם אותם תפיסות של עליונות גברית שאותן פמיניסטיות מנסות להלחם בהם על ידי הליכה לקורס חובלים. הפרדת ההיררכיה הצבאית-גברית מזו האזרחית תאפשר ליותר נשים להתקדם ולהצליח, וגם לגברים נעדרי קריירות צבאיות, ההפרדה הראשונית , וסירוס כוחו של ה"הילה" באי קבלתו כמטבע סחיר במשק האזרחי יאפשר נגישות הוגנת יותר. המאמר ניתן באדיבות אתר הנשים "אסימון" תגובה

	עיוות דין כלפי הגבר מעצם היותו גבר	מרדכי	25/05/2008 21:06:20
	אם תלונה של אישה,אפילו הינה קטינה,למרות שהיא שקרנית פתאלוגית.למרות שאין עובדה אחת אפילו מוכחת לא להיפך,יכול בית המשפט לתת לה,אמונה ולהפוך את הגבר לעבריין מין למרות שמוכר אחרת(יש קבלות על הכל).ולגזור עליו ללא אמת וצדק גזר דין כה קשה שעלול לגרום בעקיפין למותם,של משפחות,אנשים חסרי הגנה,ובעל חיים תלותי מאוד עקב הקרבה בן הנאשם אליו,עד כדי כך שבגיל 12 שנים של הכלב(84 של בני האדם)שהקרבה חזקה והתלות והחוסר אונים של הכלב עקב חלילה הכנסתו של בעליו לכלב תגרום לו למוות בצער או לחילופין לפני הכניסה לכלא,רוב הסיכוי שהכלב יורדם.האם זו מתרת החוק?האם בגלל שהמשפט הוא בן גבר לאישה אז מראש האישה זוכה? אני מקנא לכן הנשים על ההתלכדות הזאת מול הגבר הפרגון ההדדי(לא חשוב כאן האמת והצדק)למרות שידוע כאשר ישנה בעיה בן אישה לאותה אישה שפרגנה לה,"האקדחים" מיד נשלפים. מקנא לכן הנשים כי הגברים בנושא הזה הפכו להיות נמושות ופלספנים,רק שוכחים שמכה כזו יכולה להגיע חלילה אליהם ואז מתפלאים מדוע אין משפט צדק. מסקרן אותי לשמוע דעתכן. בתודה מרדכי תגובה

	גליאני	אורח	29/08/2010 18:30:24
	אני חושבת שמפני שתמיד תהיה התלהמות מתמשכת, רובנו צריכות ללכת ללימודי משפטים. כי זה פשוט לא יגמר ככה. תגובה

	גברים בישיבה נשים בנוגה	צוות_עיתונש	01/05/2008 04:35:58
	פורסם בעיתונש 19 גברים בישיבה נשים בנוגה  / אורה לב-רון אין דבר כזה "נפרדות ושוות" הצילומים בישיבת "מרכז הרב" לאחר הטבח המצמרר, כאשר המצלמה עזבה את אזור הפיגוע המוכתם בדם וחדרה לאזורים אחרים במתחם, אפשרו הצצה לעולם של גברים בלבד. נשים מחוץ לתחום. אולמות שיש מהודרים, בהם חדרי קריאה, חדרי חברה, חדרי מגורים, והחלל כולו גדוש גברים בני כל הגילים: הצעירים של הישיבה התיכונית, הבוגרים הנשואים שמגיעים אחרי הלימודים/עבודה כדי לבלות כמה שעות בחיק מסדר הלומדים, גברים מבוגרים המגיעים למקום ככל יכולתם, בלי קשר להיותם בעלי משפחה. איפה הנשים? איפה הן בבוקר, כשהגברים לומדים או עובדים, איפה הן בערב, כשהם מתחממים זה באורו של זה, איפה הן כשהם נאספים למניין? האם מישהו העלה אותן על חללית ושלח אותן לנוגה? איך משפיע החסך באלמנטי הנשי על המפלס הרוחני של מתגודדי הישיבות? נדמה שנוכח עינינו הופך קלאן) (clan) שבט) הגברי לחממה של טסטוסטרון, המניבה את הקריאות הקדמוניות "עין תחת עין" ודיבורים מיוזעים על נקמה, התארגנויות לגאולת העם, הארץ, המדינה, חוץ לארץ (הפרת והחידקל), כלי נשק, מגלומניה (אני מייצג את אלוהים). יושבים מאות גברים, שנה אחר שנה, לא פוגשים נשים, ולכן נחסך מהם התהליך הטבעי של האיזון בין הכוח נשי והגברי. לא רק אפלטון היה המום מהעדר החיבור בין שני חלקי השלם, הגברי והנשי, גם כמה צופות טלוויזיה נדהמו לגלות עולם מטוהר מנשים. כנראה שבאמת הן אוצר של מדוחים ופיתויים, והנה הצליחה מערכת שלמה "לטהר אותן החוצה". למען הדיוק ההפרדה בין גברים ונשים לא מתחילה בישיבה. הם מובלים למקומות נבדלים כבר בגיל בית הספר, באוטובוסים נשים נדרשות לשבת מאחור, כמו הכושים בארה"ב בשנים החשוכות ההן. אחר-כך, כשהם מחפשים אשה לסידור קבוע, הולכים בנפרד לכותל, מתפללים לזיווג כשגדר הפרדה חוצצת בין שני המינים. בלי לנסות את השיטה העתיקה של הסרת הגדר, מה שיפגיש מאות בחורים עם מאות בחורות, והשאר יעשה הטבע. ההפרדה הזו לא עוצרת גם בנישואין. אפילו באירוע החתונה עצמו מופרדות הנשים לחלל צדדי, בלי לדעת שאין כמו חתונה של חברים לשמש אתר הכרויות. גם במוקד הבילוי המשפחתי השבועי, בית הכנסת, מסתירים את האשה הרחק מהבמה. היא יכולה להציץ, אמנם, אבל לא להשתתף בהופעה. השבוע סיפר בחור חרדי בטלוויזיה איך "יצא לו לדבר" עם בחורה כשהיה בן 19. זו היתה הפעם הראשונה בה פגש "אשה שלא מהמעגל המשפחתי הראשון". את השיחה כולה ניהל בעיניים מושפלות. צעד מתבקש, אם רוצים להמנע מלפגוש במחצית העולם. אין דרך שלישית: או שמכירים בקיומן של נשים או שעוצמים עיניים. ב"עולם האמיתי" אין לנשים דריסת רגל. ממילא אינן מתאימות למרבית המטלות, שעיקרן רוחניות: לקרוא יום יום אותו ספר (כידוע, נשים הן קוראות הספרים העיקריות בארץ ובעולם) וגם להמשיך להגות בו יומם ולילה. אחרי ככלות הכל הן טרודות בעניינים גשמיים: מישהו צריך לכבס, ליבש ולגהץ את בגדי השחור-לבן של הגברים, להכין אוכל, לשלם את החשבונות, ובעיקר – לטפל בילדים. ולמרות שנאמר "עיקר שכינה בתחתונים" (שפירושו: אתם מחפשים את השכינה בשחקים, אבל עיקרו של דבר דווקא כאן למטה, בזוטות חיינו) ממשיכים להקל ראש במטלות ה"נחותות" של הנשים והגברים משוכנעים כי עיקר השכינה מונחת בכיסם. הילדים הם גם נקודת המפגש בין שני העולמות: הגבר זקוק לאשה למטרות הפורקן הרגילות להן זקוקים גם חילוניים ואפילו גויים. אבל למה סתם לקיים יחסים מתוך דחף או הנאה, כשאפשר לנצל את המומנטום ולקיים מצווה? לכן הופך המפגש הטבעי בין האשה המותשת בבית לבין העילוי הפרטי שלה לאירוע של "פרו ורבו". ואל תעלו על הדעת לרגע שאחד בפה ואחד בלב! האיחוד הזה בין המינים אינו ספונטני ואין נסחפים אליו בלהט הרגע (כמו שהחילוניים כל-כך אוהבים לעשות) הוא מחושב היטב, כך שיחול בדיוק ביום הביוץ. ואם לא די בכך, הוא גם לא ממש אינטימי ואישי. תשכחו מאמבטיה, נרות ושמנים ארומטיים, תשכחו גם מהרומנטיקה של התנפלות הדדית עם כל הדם יזע ודמעות של היום. לקראת הביוץ יוצאת האשה מנוגה, מגיעה אל המקווה השכונתי, מתפשטת וטובלת. לא משתכשכת במים, אלא מקיימת טקס מוכתב: כמה פעמים תצלול במים, עד היכן (שורשי השיער) ומה תגיד תוך כדי כך (רמז: לא "איזה מים נעימים"). אחר-כך, כשכל רואיה יודעים שעכשיו היא בדרך לפרו ורבו, היא מוכנה לקבל את הלמדן ולהרבות את צאציו. הסידור הזה מבטיח שתושבת נוגה תהיה עסוקה עד מעל לראש בהשגחה, טיפול ועבודה קשה בשורה של זאטוטים, אחד יונק, אחד בעגלה, שניים פעוטים נאחזים בה, ואחד בבטנה. וזוהי רק ההתחלה. מצויידת בצבא הצללים הזקוק לה כל רגע ורגע, אין האשה שלנו יכולה לעזוב את נוגה, ולהציץ בקודש הקודשים: הישיבה בה מתאספים הבנים ומבלים יחד בחברותות, ועוסקים בשאר משחקי בנים. מאחר וכבר הקימו עבור האשה את תחנת החלל נוגה, פנויים הגברים להתחלק בתופינים של המגזר. השבוע, למשל, החליטה הכנסת על הקמת ועדת שמיטה. את הנשים, כמובן, השמיטו מהשמיטה והן לא ברשימה, למרות שלנשים דתיות יש הרבה יותר נסיון בפירות וירקות מאשר לגברים שלהן. ההדרה הזו שונה מהדרה של נשים מנישות אחרות בחברה. בד"כ המדירים מכחישים. הקלאן של הגברים בשחור דווקא מודה בכך בריש גלי. מותר לעזוב את הלימודים ואת החיתולים של הצאצאים לדורותיהם כדי לשיר בפני הציבור? רק לגברים. לא מחכים לדעת אם אשה היא זמרת אופרה ומשתוקקת בטירוף לשיר שירי קודש, פשוט אוסרים עליה. וגם הסיבה לזה נעוצה בקלאן הגברי הקדמון: כמו חבורות רחוב של בנים בלבד, כמו אסירים ללא נשים – הופעתה של אשה באופק מעוררת יצרים האפשריים רק בקבוצה על טהרת המין הגברי. הפתרון – אסור לה לשיר, מחשש שחבורת הגברים לא תשלוט ביצרה. כפי שאמרה המשוררת "היית סוגר אותי אם היית יכול". אבל לא רק שירה. הנשים מודרות בלא כחל ושרק מכל תפקיד נחשק. צריך חברי כנסת? גברים ייצגו גם את הנשים. ראשי ישובים, רבנים, חזנים, גבאים – בפני כל אלו מתיצבת האשה במבט מושפל ומקבלת את הדין. והרי אמרו לנו שמדובר במדינה דמוקרטית? והכנסת היא הביטוי של הדמוקרטיה כמו שהרבנות ונספחיה הם הביטוי של הדת. לכן אי אפשר לחייב הכנסת נשים לישיבת מרכז הרב, אבל איך אין חוק המחייב יצוג שווה, של גברים ונשים בכנסת. בכל רשימה ורשימה? אורה לב-רון : משוררת, דוברת "חופש" תגובה

	מספר הערות	אסתי	02/05/2008 10:52:02
	אני אשה דתית אורתודוכסית, ורציתי להגיב על מאמרך, שניכר שנכתב מנקודת מבט חיצונית לחברה הדתית. אכן, ישנה הפרדה בין המינים בחברות דתיות. הפרדה זאת נועדה לשמר את הקשר הזוגי כקשר המשמעותי היחיד של אישה וגבר ולמקד את כל האנרגיות בה - בלי הרפתקאות מהצד ופזילות לעבר אנשים/נשים אחרים/ות. אני נשואה קרוב לעשרים שנה, ולא פעם אני מברכת את השיטה שמשמרת את מערכת היחסים בינינו כתמימה כשל שני תיכוניסטים. במיוחד כשאני קוראת על ההטרדות המיניות הרבות במקומות עבודה/צבא וכו' שנחשבים כמעט כנורמה במקומות מסויימים, על הזילות המוחלטת של יחסים פיזיים בין נשים וגברים בחברה הכללית, ועל הזילות של האישה וגופה כתוצאה מכך כמה טעויות: הליכתה של אשה למקווה היא אחת הסודות היותר כמוסים, ואסור לה לגלות לאיש לאן היא הולכת. כך נשמרת הסודיות והאינטימיות בין בני הזוג. היחידה שיודעת היא הבלנית, שרואה עשרות נשים מדי ערב, ותפקידה לעזור להם לקיים את המצווה כראוי. הטבילה אינה שכשוך, היא חוויה מטהרת ומרוממת. אני יכולה רק לייעץ לך ללמוד את הנושא לעומק. דיני הטהרה גם הם משמרים את האהבה והחשק בין בני הזוג משך שנים, עם הגעגוע שהם יוצרים. מעבר לסודיות ביחסי האישות ובמועד הטבילה, ההלכה רואה את מילוי צרכיה הפיזיים של האישה כעניין חשוב ביותר, ומחשיבה את קיום היחסים כאשר האישה היא הרוצה והיוזמת כמצווה מיוחדת. הגבר מצווה "לאהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו", והאיש אינו נחשב שלם עד שיינשא.   תגובה

	גברים בישיבה נשים בנוגה	נתנאל	06/05/2008 02:27:01
	צוות עיתונוש שלום רב   יצא לי במקרה לקרא כתבה (כי שלחתם לי למייל) של גב' אורה לב-רון – "גברים בישיבה נשים בנוגה". עצוב מאוד לקרא כתבה כזאת דווקא בשבוע שחל בו יום השואה.   אמנם לא יצא לי לקרא הרבה דברי שיטנה ואנטישמיות שגרמנים הוציאו ופרסמו. אבל הכתבה הזאת היא הכתבה הכי אנטישמית שקראתי עד היום.   אני מכיר את הציבור הדתי והחרדי וגם את הישיבה המדוברת. ולא מוצא שום קשר בין הדברים שהיא כתבה לבין המציאות.   זה רק מלמד על הבורות של גב' אורה לב-רון על המושא שהיא מדברת עליו. זה מפליא אותי איך אדם מתיימר לכתוב כתבה וביקורת על ציבור שהוא בכלל לא מכיר.   אם הכתבה הייתה נכתבת ע"י גוי היו צועקים אנטישמיות. אבל לראות שיהיודי כתב כתבה כזאת זה פשוט לא להאמין!   אם הכותבת רוצה תשובות לתמיהות שהעלתה ורוצה לדעת את האמת אשמח לענות לה על כל שאלותיה וכל תמיהותיה. אבל אי ידיעת האמת אינה סיבה לכתוב כתבה כל כך פוגעת, מלאה שיטנה ואנטישמית.   אם היא רוצה ללכת למקהלות של נשים חרדיות או דתיות אשמח לתת לה אינפורמציה מהמעט שיש לי. יש המון מקהלות של נשים דתיות, או נשים שעושות הצגות וכו' אולי אפשר לארגן הצגות בתל אביב של אותן מקהלות והצגות עם גב' אורה רוצה לקחת את זה ולקדם את אותן נשים בתל-אביב, אני ישמח לקשר ביניהן. גם נשים חרדיות ודתיות הן נשים! בדיוק כמו נשים חילוניות.   ממש עצוב וחבל כל כך.   נתנאל תגובה

	נתנאל שלום רב	צוות_עיתונש	06/05/2008 02:31:42
	נתנאל שלום רב   אנו מקבלות תגובות לכאן ולכאן וכל תגובה מתקבלת באהבה   אולם לא אהבנו את ההשוואה שלך לגרמנים   אנו מעודדות דיון והצגת דעות שונות על הנכתב בעיתון   נתנאל ניתן לפנות אליה ישירות באמצעות האימל המופיע בתחתית המאמר   נתנאל נשמח לקבל את אישורך להעלות תגובה זו שלך לפורום האם זה בסדר?   נשמח תגובה ממך   שבוע נפלא וחג עצמאות שמח   צוות עיתונש תגובה

	גברים בישיבה נשים בנוגה	נתנאל	06/05/2008 02:38:30
	אין שום בעיה לעלות את תגובתי, אם תפרסמו גם את תגובתי זאת. ולא תשאירו לי טעם לפגם שאני עורך השוואות לגרמנים שהם דרך אגב למרבה הפלא בני-אנוש, וזה הדבר המופלא בדבר. מצטער שההשוואה צורמת לכם, היא גם צורמת לי וכואבת לי כפליים שכך הוא, ושכך הרגשתי כשקראתי את הכתבה. לא ראיתי את המייל שלה, אשמח לענות לה על כל התהיות שלה וכל אי ההבנות שלה ככל שידי משגת אם היא באמת מוכנה לשמוע ולגלות את האמת.   בד"כ כשלא מבינים אדם מסוים ובטח אוכלוסייה שלימה, לפני שמטיחים בה ביקורת דורסנית ופוגעת. מקובל לפנות אליה ולבדוק על מה ולמה? במגזין "מסע אחר" הולכים ומרחיקים מעבר לים וליבשות רחוקות כדי לראות וללמוד תרבויות שונות וזרות לנו. והציבור הדתי והחרדי אינו נמצא במאדים, וגם לא ביבשת רחוקה מעבר לים. אפשר בקלות לשאול אותו ולברר סוגיות לא מובנות. היום אנחנו לפני יום העצמאות, והקמנו כאן מדינה ויש בנו פרצופים שונים ודיעות שונות. אז אם אנחנו רוצים לחיות במדינה הזאת יחד אנו מוכרחים לשאול, ולנסות להבין אחד את רעהו. אחרת במקום להיות תלויים אחד בשני נהייה תלויים אחד ליד השני ולא חסרים לנו שונאים שרוצים לחסל אותנו.   תלמידי הישיבה שנרצחו היו תלמידים צעירים ולא נשואים ולא היה מקום לעלות את מסירות הנפש של אברכים ונשותיהם עבור לימוד התורה והנחלתה לעם ישראל. על כל פנים, אני מכיר מקרוב אומנים, ציירים ומוסיקאים שמסרו את נפשם בשביל האומנות ולא נתנו ליבם לנשותיהם ומשפחתם. האברכים ונשותיהם שתומכות בהן מוסרות את נפשם לא רק בשביל לימוד תורה שזאת מעלה גדולה אלא גם כדי לרומם את נפש האומה בכללותה.   הדברים ידועים שישיבת "מרכז הרב" היא מישיבות חוד החנית של הציבור הדתי-לאומי שמוסר נפשו עבור ארץ ישראל ועם ישראל. שתלמידיו סופגים את מסירות הנפש בלימוד התורה ומפנימים אותה למסירות על עם ישראל ומתגייסים ליחידות המובחרות בצה"ל. במלחמת לבנון האחרונה נהרגו ומסרו נפשם טובי בחורי ישראל, וזכור הקצין שנשכב על הרימון הבוער כדי שלא יפגעו חייליו. ויש עוד מיני רבות סיפורי גבורה שמקרינים ומרימים את רוח האומה כולה!!   וזאת היתה הסיבה מלכתחילה למה בחרו המחבלים הללו לפגוע דווקא במקום הזה. הם ידעו במה הם פוגעים.   אז דווקא לבוא ולחלל את מסירות הנפש ללימוד תורה שעם ישראל עושים כבר מאז היותינו לעם. מסירות נפש ללימוד תורה משפיעה על מסירות נפש על ארץ ישראל ועם ישראל כולו. ובטח שגם מקרינה על המשפחה והזוגיות ומחזקת את האהבה בין איש לאשתו. וזה דבר פשוט.   אדם שמוסר נפשו ללימוד תורה ומתקן את מידותיו יודע אהבה מהי. לא אהבה של נהנתנות וסיפוק יצרים, אהבה אגואיסטית. אהבה שלויה בדבר. אלא כל שאיפתו ומגמתו היא לאהוב את אשתו בכל נימי נשמתו אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. אהבה ללא מעצורים סוחפת ואמיתית. ומי לא יודע שהאהבה האמונציונלית חולפת עם הרוח וללא חיזוקים והשקעה בזוגיות הולכת ומתמוססת. זהו דבר ידוע בדוק ומנוסה באופן מדעי. לכן אולי להפתעתך האברכים לומדים גם מהי אהבה כי רק בעזרת אהבה אפשר להקים משפחה ואפשר להקים עיר ומדינה!   אז אנא ממך בבקשה, אני מתחנן אל תפגעי לנו במה שקדוש לנו. לא לפגוע בקודש. לא בתורה ולא בלומדיה. לא בבחורים צעירים ולא באברכים. לא לפגוע בעם ישראל ואם נפגעת מההשוואה למעלה, סליחה. זאת לא היתה הכוונה. רק רציתי להביע את השבר והצער שהתחולל בתוך ליבי כאשר קראתי את כתב ידיך, ואני בטוח שלא כיוונת כל זה כדי לפגוע במאן דהו. אלא להביע דעתך עשית. שאם הייתי חושב שבכוונה מטרותייך הן לפגוע ולהעליב לא הייתי טורח לכתוב כל זה. שכן, זוהי הזדמנות להידברות ולניסיון לשמוע אחד את רעהו בערב יום עצמאות מדינתינו. ונדברו איש אל אחיו, וינפלו איש אל חיק רעהו ויתחבקו.   יום עצמאות 60 שמח ומי יברך שאהבה תחזק אותנו מבפנים נתנאל תגובה

	תגובה לנתנאל	איילת	06/05/2008 02:46:03
	נתנאל שלום רב קראתי את התגובה שלך ואינני מבינה על מה המהומה תומתכם לבניין המדינה ושירות הצבאי שלכם אינו מוטל כלל בספק להיפך הוא הדבר אבל אורה אמרה שהפיגוע המזעזע שקרה בישיבת הרב היתה פתח להצצה לעולם החרדי ועל מצב הנשים שבו. לא ראיתי בהתיחחסותך כל התייחסות לסעיפים הרבים שאורה העלתה בסוגיות השונות על הנשים כל  התגובה שלך התייחסה לפסקה הראשונה של המאמר, שגם היא גינתה אותו בשאת נפש חג עצמאות שמח     תגובה

	געוואלד, אנטישמיות	אורה לב-רון	06/05/2008 04:33:34
	לאסתי ונתנאל ולכל מי שנפגע אסתי, את באמת חושבת שאהבה היא משהו שיש רק לך, ורק משום שאת דבקה בדת? תתפלאי, אבל אהבה מופלאה יש לרבים ברחבי העולם, בהם מי שלא הכירו דת כלשהי. אני שמחה בשמחתך, כמובן, וכנראה את זכאית לאהבה בת קיימא משום תכונותיך ותכונות בן זוגך. ואשר להטרדות, פגיעות והשפלת נשים - למרבה הצער אלו אינם נחלת מגזר מסויים ואף לא עם או גזע מסויים. יש הטרדת נשים קלה וכבדה מאוד על פני הגלובוס כולו. ולכן, מי שדרכו בטוב ובאהבה, אין לי כל טרוניה עליו, ויהא דתי, הולנדי או חייזר. נתנאל: השואה? אנטישמיות? מהו הצורך הזה להשוות כל דבר לזה, וכך להמנע מדיון בעיקרו של עניין? הרשימה שלי השתמשה בהזדמנות היחידה שהייתה לי בחיי לצפות במתרחש בתוככי ישיבת מרכז הרב. חבל מאוד ואף טראגי שזה קרה בנסיבות כאלו, אבל אין אדם עוצם עיניו רק משום שהדברים קרו בדרך כזו. והנה, כמי שמורגלת לבחון את מקומן של הנשים בכל עניין, הכתה בי ההכרה שאין מקומן בישיבה. ממש כמו בספרי ההיסטוריה המספרים קורות מצביאים ומלכים, כך מלאים אמצעי התקשורת שלנו דברי רבנים בעד ונגד, כגון בימים אלו הדיינים שאינם רוצים להכיר בגיורים של הרב דרוקמן. ומה רוצות הנשים? אין להן קול בציבוריות. ומאחר וההפרדה הזו מתחילה בגיל כה צעיר, היא אינה יכולה להיות חסרת משמעות. שהרי אילו בעיניכם לא היתה לכך משמעות, לא הייתם טורחים להביאה לעולם מלכתחילה. הפרדות בין בני אדם (נשים וגברים, לבנים ושחורים, יהודים ונוצרים) יש להן מסורת ארוכה ומסוכנת. ועל כך כתבתי. הייתי שמחה אילו ניסית להתמודד עם הטיעונים בלי לזעוק גוואלד, אנטישמיות תגובה

	שלום לכל הנשים הנכבדות	נתנאל	06/05/2008 04:35:23
	לא ידעתי על קיומו של הפורום הזה, ושמחתי שהיתה לי הזכות להכירו. אני קבלתי למייל את הידיעון שלכם והגבתי במייל לכתבה למעלה. שמחתי לראות שהעלו את התכתובת בניינו לפורום. כל פעם שמישהו עושה שימוש בהשוואה לגרמנים ישר יורדים לחייו על עצם ההשוואה ולא מתייחסים או שלא רוצים להתמודד עם מה שהוא אומר. אולע בעצם זאת הדרך לברוח מהתמודדות וישר למתג אותו כלא נורמלי. היה לי שבוע לא קל שבוע שעבר בעקבות אירועי יום השואה וכאשר קראתי את הכתבה הנ"ל הרגשתי כאילו חטפתי סנוקרט לפרצוף. אשמח להתייחס לכל הנקודות שהועלו בכתבה והן נמצאים בגבול החפשת הציבור או פשוט נאמרו בגלל חוסר ידיעה: 1. איפה הנשים? - הנשים בד"כ עוסקות בחינוך ילדים שזה הדבר הכי חשוב שיש לאדם בעולם. אני לא חושב שקריירה חשובה יותר מחינוך ילדים. הקרייירה עם כל חשיבותה היא אמצעי בלבד ולא מטרה. כאשר האיש חוזר מהעבודה במקום לשבת מול הטלויזיה טוב יעשה אם יקדיש מזמנו לאשתו ולילדיו וגם הוא יכול לעשות בייביסיטר ולתת לאשתו לצאת לנשום אויר. זאת לא רק המלצה, זאת חובה. 2. עולם הישיבה אינו משהו שאפשר להביט עליו דרך עינה של הטלויזיה. אינני יודע מה ראית אבל אני לא ראיתי כלום שאפשר ממנו להסיק הרים וגבעות כפי שאת מסיקה. כל ההתבטאויות שלך וההשוואות שלך בין בחורי הישיבה לשבט הקלן או ל"כושים" וכו' הן גזעניות ומעוררות חלחלה. מה גם שאינן נכונות. 3. מטלות - יש לנשים ולגברים מטלות שונות בעולם. לצערי רק נשים יכולות להביא ילדים לעולם, וזאת לדעתי בגלל שגבר ממוצע לא היה לעולם מביא ילד נוסף אם היה נכנס להריון. גבר סביר לא היה יכול לעמוד במשימה של להיות בהריון. אין מצב. הגבר מבחינה זאת הוא חלש ולא מחזיק מעמד. יש מצוות שהזמן גרמא ששייכות יותר לגברים לכן גברים מצווים בהם ונשים פטורות. פטורות אבל אם הן רוצות לעשות אותן בצורה ראויה אף אחד לא יוכל למנוע מהן. תפתחי תנ"ך ותראי כמה נשים גדולות היו לנו בהיסטוריה. היו לנו נביאות, שופטות ומנהיגות. יש גם תנאית שהיתה מלמדת אלפי בחורים בישיבה והיתה מלמדת מאחורי פרגוד כי היתה צנועה. אני לא יודע מה כל כך מושך בלהתפלל 3 פעמים ביום. אבל אם את רוצה את יכולה להתפלל. 3. כתבת "הגבר זקוק לאשה למטרות הפורקן הרגילות להן זקוקים גם חילוניים ואפילו גויים" זאת אמירה פוגענית נטו. לא רק לגבי דתיים אלא לכל גבר ולכל האנושות. אם כך את רואה את החיבור בין איש לאשתו יש פה בעיה חמורה. החיבור בין איש לאשתו הוא לא מטרה לסיפוק יצרים ופורקן אלא תוצאה של אהבה בן איש לאשתו. כל מה שכתבת בעניין זה הוא הזייה. אין הבדל בין חילונים לדתיים בעניין אהבה שיש בין איש לאשתו וגם אצלנו יש רומנטיקה נירות, ושמן עיסוי וכו'  לגבי המקווה אינני מאיפה את מצאת את ההמצאות האלה שאין להם שום קשר למציאות. מדובר במשהו מאוד אינטימי וטהור שאפילו הילדים בבית לא יודעים שהאשה הולכת למקווה. היחידים שיודעים על כך זה האיש והאשה. וכשהיא חוזרת מהמקווה זה כמו בערב הכלולות, לא אני אומר זאת כי כולם וזאת עובדה ידועה. אז תחשבי על זה, שאצל הדתיים "החשוכים האלה" יש כל חודש (תלוי במצב) ליל כלולות! למי שלא נוהג ללכת למקווה יש ליל כלולות אחד בחיים ולאלה שנוהגים ללכת למקווה יש ליל כלולות כל חודש. מדהים! הדתיים האלה... יש להם יצירתיות הם ממש נהנים מהחיים (-: הם  "נסחפים ... בלהט הרגע (כמו שהחילוניים כל-כך אוהבים לעשות)" כל חודש לפחות. ובמשך כל הזמן שמותר להם. 4. לגבי תזמורת של נשים, אני חושב שאין יישוב דתי אחד שמכבד את עצמו שאין בו מקהלה לנשים, ולפעמים תיאטרון נשים. ולא מדובר בנשים מקצועיות (יש גם כאלה) אלא בכל אשה שרוצה (מעניין, זה סותר את ההנחה שלך שהאשה כל הזמן בבית ולא יוצאת החוצה). אני מכיר אשה חרדית שאם היית רואה אותה לא היית מנחשת בחיים שיש לה חגורה שחורה בקרטה והיא מדריכה ב"אלכסנדר". ויש עוד רבות נשים כמוה בדיוק כמו שיש במגזר החילוני. נשים חרדיות או דתיות אינן שונות מכל אשה אחרת. גם הן נשים! אם את רוצה יש בגוש עציון תיאטרון נשים, קראי כאן: http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=2014&CategoryID=576&Page=1 יש גם לוחמות דתיות, אבל זה נושא אחר... בכל מקרה אני בטוח שתוכלי לקבל עוד אינפורמציה על מקהלות נשים וכוק מארגון "קולך" צרי עמם קשר כאן: http://www.kolech.org/show.asp?id=27473 יום טוב, אם יש לך שאלות נוספות ונקודתיות שלא מטובלות בגזענות ובהנחות חסרות שחר אשמח לענות ככל שידי משגת. תגובה

	שואה, השוואה והפרדה	אורה לב-רון	06/05/2008 05:12:06
	אני רואה שקשה לך להרפות מעניין השואה. רוצה לערוך השוואה כהלכתה? ובכן, ההבדלים בין הכתבה שלי לשואה לא מעטים 1. אני לא קוראת לחסל אף אחד, דתי, חילוני, גבר או אישה 2. אני לא מנתצת את חנויות הדתיים ולא את בתי הכנסת. אני יכולה, כמובן, להכביר דוגמאות, אבל יהיה יותר פשוט אם תדגים לי משהו דומה. או שאינך יורד למשמעות השואה, אם מאמר כזה נראה לך באותה דרגת חומרה. אשר להצגת הדברים בסגנון"כמה טוב לנשים שאינן נאלצות להתפלל שלוש פעמים ביום", שוב נדמה לי שלא ירדת לסוף רעיון השיוויון: בלי להחליט גורלו של מי שפר יותר ביהדות, הגבר או האשה, ומתוך הכרה בהבדלים, אי שיוויון פירושו שאתה גוזר על ציבור שלם משהו ש"ההנהלה" החליטה. אולי יש אשה אחת שמאוד מתאים לה לא ללדת ילדים ובמקום זאת לעלות לתורה בבית-הכנסת? אולי יש איש המשתוקק להפריש חלה. חברה שקובעת התנהגות סטריאוטיפית ומחייבת, נוהגת בגזענות. בית המשפט העליון בארה"ב קבע בשעתו שאין דבר כזה "נפרדים ושווים". אם המדינה, או החברה, מחליטה מי ילך לאן, אז מי שאינו רוצה ללכת למקום המיועד יוצא נפגע. חופש. תגובה

	שלום	נתנאל	06/05/2008 07:48:59
	אי שיוויון הוא נמצא בטבע באופן טבעי בעצם העובדה שרק נשים יכולות להוליד, ושבד"כ גברים חזקים יותר גופנית (חזקים זה מבחינת שרירים לא מבחינת סיבולת כי בתחום הסיבולת לדעתי נשים חזקות יותר). יש גם שוני פיזיולוגי, פסיכולוגי וכו' בין נשים לגברים. ככה נוצרנו. וככה גם החיות נולדו יש זכר ויש נקבה. אמנם בהתחלה לפי סיפור בראשית האדם הוא היחיד בכל הבריאה שנולד יחד והאיש והאשה היו מחוברים. רק שאח"כ לפי מה שמסופר הוא חילק אותנו כך שהיום אנו נפרדים ומתחברים יחד אחרי ברית הנישואין. השיוויון לא יכול להיעשות נגד חוקי הטבע שאי אפשר לשנותם השיוויון הוא בדברים שהחברה יכולה לשנות ולהשוות מה שניתן להשוות כמה שאפשר כדי שתהיה זכות ונקודת זינוק שווה בחברה לשני המינים. שתהיה זכות בחירה שווה. שכל אחד יוכל לבחור מה לעשות. אשה שמתאים לה לא ללדת ילדים הולכת נגד הטבע שלה, כמו שגבר יחליט שהוא לא רוצה להביא ילדים שגם זה נגד הטבע שלו. יש לה זכות בחירה לעשות זאת אבל זה לא הטבע האנושי. כי אם יחליטו לא להביא ילדים זאת תהיה השואה האנושית הכי גדולה בהיסטוריה. אין שום פילוסוף שהעלה טענה כזאת כי זאת אפשרות לא סבירה נגד השכל הישר. אך עדין זאת בחירה וזכות שכל אחד ואחת יכול לעשות. לעלות לתורה אני חושב לפי הבנתי שהיא יכולה ואין עם זה בעיה, כמובן בבית כנסת שנמצאות בו רק נשים. להפריש חלה, אני שבוע שעבר הפרשתי חלה, לא רואה בזה בעיה. אני לא חי בארה"ב אבל אני רואה את התוצאות של החברה הזאת. תרבות אמריקאית היא תרבות של קניונים ולא ראיתי משהו טוב שיצא מהחינוך שם. לכל חברה יש מחלות שלה אבל אני רואה במבחן התוצאה שהחברה שלנו הרבה יותר בריאה וגוף בריא. הרבה בחורים ובחורות מלאות אידאלים ומתגייסים לצבא ליחידות עילית ומסכנים את נפשם למען האומה או למען חבר ליחידה, או למען יהודי ברחוב. אני חושב שאין מה להשוות בין החברה הישראלית לחברה האמריקאית.  את טוענת "חברה שקובעת התנהגות סטריאוטיפית ומחייבת, נוהגת בגזענות" ושזה בעיקר נגד הח-ו-פ-ש. אני יגלה לך סוד ביהדות, אבל לפני כן. התנהגות מחייבת היא הבסיס לכל חברה בריאה. לכל אחד יש חובה וזכות בחברה הישראלית. אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה זה יהיה תוהו ובוהו. יש כללים לחברה מתוקנה וחיובים על הפרט. וכן בצבא יש רק חובה כאשר צרכי הפרט הן נלקחים בחשבון ויש לו זכויות ברורות אבל הן בד"כ לא באות על חשבון הכלל. גירוש גוש קטיף היא הדוגמא הגדולה האחרונה. חייל דתי לפי רוב לא סירב פקודה למרות שזה היה נגד מצפונו הדתי, המוסרי והלאומי והיה ברור לו שזה לא נכון כפי שרואים כולם היום שזה לא עזר במאומה ולא השיג שום מטרה (אבל זה לא הדיון כרגע). עכשיו לסוד, המצוות והחוקים בתורה הם לא סתם חוקים ללא שום סדר טבעי. אנחנו הולכים לפיהם כבר אלפי שנים כך שהם נהפכו לנו לטבע שני ומי שלא הולך לפיהם זה נגד טבעו. אבל זה כמו חולה שלא יודע שהוא חולה, שהוא יותר גרוע מחולה שיודע על מחלתו. אבל בגלל הגלות שכחנו הכל ואנו אפילו לא מבינים בשביל מה אנחנו צריכים מדינה דווקא בארץ ישראל. והנקודה - כאשר יש סדר וחוק מגלים פתאום שיש המון חופש! מי לדעתך הוא אדם חופשי? אדם ששומר שבת שיש לו יום בשבוע שהוא לא משועבד למירוץ החיים, לא לעבודה, לא לטלפון סלולארי, לא לכלום. ויש לו 24 שעות רק למשפחתו, ילדיו ולאשתו! או אדם שאין לו פסק זמן מכלום וגם כשהוא יוצא לחופש פעם ב... אך עדיין משועבד לכל אותם דברים ורק בדבר אחד, "עבודה" הוא בחופש. נשוב להחלטה של בית המשפט בארה"ב. איפה מוציאים להורג אנשים בכסא חשמלי וכו'? איפה יש גזענות נגד שחורים? (יש לנו מה לתקן לגבי האתיופים אבל תראי שאין מקום להשוואה). איפה אנשים יותר משועבדים ליצרים נמוכים? איפה המציאו את "טעם החיים" ומיסחרו אותו? איפה יש חברה שמושתת על כסף, ורק כסף, וכל האינטרסים שלהם מושתתים רק על כסף? איפה יש זכות לאשה ללדת ילדים בלי שהחברה תסתכל עליה בעין עקומה שהיא לא מוסיפה תל"ג למדינה? ידעת שהאו"ם עושה תוכנית חינוך במדינות מתפתחות כדי שהנשים לא ילדו הרבה ילדים? ואם כבר התחתנו אז בגל מה שיותר מאוחר? וזה הכל כמובן במסווה של חינוך והתקדמות? את יודעת איזה נזק כלכלי עושות המדינות המתפתחות האלה בעצם העובדה שהן מביאות ילדים? תראי את סין כדוגמא, היא הולכת לבלוע את הכלכלה של ארה"ב. וזה רק בעיה אחת. ארצות מתקדמות נגד הבאת ילדים לעולם! זה פוגע בכוח העבודה, במיסים שהמדינה גובה, בצריכה!!! ובתל"ג! זה לא כלכלי ורווחי (כביכול) להביא ילדים לעולם. וזה שומו שמיים מנוגד לחופש!!! איפה יש יותר חופש? חופש אמיתי שמתאים לטבע האדם?! תגובה

	בקשר לנשים במגזר הדתי	נורית	08/01/2010 20:21:02
	היי איילת זאת נורית נפגשנו ביהוד בהעצמת האישה   ובכן.....  יש הרבה  דברים טובים במגזר הדתי  הלוואי שגבר חילוני יתנהג בכבוד לאישה שלו כמו גבר דתי שמתנהג בדרך ארץ   אז לא הכל שחור בעולמה של האישה הדתיה . וכל מה שנגזר עליה בעטלם הדתי זה לא בכפיה אלא היא מקבלת זאת באהבה תגובה

	הפרדה ו"לתפוס את המקום"	אורה לב-רון	06/05/2008 05:29:01
	אבל העיקר, בתמצות, הוא בניית ההפרדה לאורך כל החיים, ובסוף מתעוררים ורואים שכל המקומות הנחשבים תפוסים ע"י גברים. גם אשה שאינה מגדלת ילדים או שאינה רוצה, לא תהיה הרב הראשי ואפילו לא חבר כנסת זוטר. תגובה

	קריירה	נתנאל	06/05/2008 08:01:24
	זה אני מסכים ב-100% אבל עדיין יש פה חוסר הגיון. זה לאו דווקא קשור לנשים. גם אני אם אני רוצה ואפילו שאני יהיה מוכשר וחכם מאוד. ובעל כל התעודות הנחוצות בהצטיינות. זה בכלל לא טריוואלי שיקבלו אותי לחברת החשמל, או למקורות, או לבזק, בנק ישראל, רפא"ל, וכו' במקום ריאלי. גם למשרד ממשלתי זה לא בטוח. הכל עסק משפחתי אחד גדול. ומתקבלים בני משפחה על פני אנשים מוכשרים ובאמת מתאימים למשרה. וזה קורה לא רק שם, בהמון חברות בישראל! זה לא קשור אם אני גבר או אשה! ויגידו אחינו הספרדים שכל המקומות תפוסים בד"כ ע"י גברים אשכנזים. נו, מה אני יענה להם, תגידו לי? זה לא גזענות? יש עוד המון דברים לתקן בחברה שלנו, אבל אנחנו מתקדמים... סה"כ 60 שנה, זה כלום. הנה בבנק לאומי עומדת אשה והיא אומרת שהיא נותנת זכות לכל אשה להתמודד על משרה גבוהה והיתה רוצה לראות עוד נשים מוכשרות. זה כמובן דורש עבודה קשה והמון שעות שבאות בחשבון על חשבון המשפחה. אבל כל אחת יכולה לבחור ויש לה זכות לעשות זאת. לפחות בבנק לאומי. אני אישית חושב שזאת לא הדרך, מי שנפגע מזה זה בסוף הנשים. הפמיניסטיות הראשונות לא היו בעד שהאשה תעבוד 12-15 שעות ביממה. זה לא חופש. זאת עבדות פר אקסלנס. אבל מי שזה מה שהוא מחפש ורוצה גבר או אשה זכותו לעשות זאת. יצאנו ממצרים ונכנסנו לעבדות המאה ה-20 עם תנאים של זהב. העבדות היא אותה עבדות אבל יש זהב, נו התקדמנו. אבל תראו מה הספקנו לעשות ב-60 שנה! פשוט מדהים!!! זה על טבעי! חג שמח תגובה

	אפליה	אורה לב-רון	06/05/2008 22:48:26
	נכון, כל רשימת האפליות שרירה וקיימת. מפלים על רקע דת, גזע ומין, וגם צבע עור ועוד שורה של סיבות. ברשימה הזו טיפלתי בהיבט אחד של אפליית נשים. אפשר להפלות, למשל, מזרחיים ונשים, ואז יוצא שנשים מזרחיות מופלות במיוחד. ואני, שעוסקת הרבה באפליית נשים, מנסה להאירכל מקום שיש בו הדרה . תגובה

	אי שוויון	אורח	23/08/2010 15:15:23
	בינתיים קורס מזכירות מלא בנשים בעיקר. אלא אם כן נעשה ניתוחים פלסטיים. לדעתי בהסכם גירושין חייב להיות רשום שהאשה שווה ומקבלת חצי או לפי הערך בכל מקרה!!! תגובה

	יש לכבד כל אדם באמונתו	gil33	26/09/2008 03:31:50
	האימרה איש איש באמונתו יחיה,ואשה אשה באמונתה תחיה היא הבסיס של קיום חברה מעורבת דתיים וחילוניים. ציבור המאמינים בדת (יהודי,מוסלמי,נוצרי) עושים את מצוות הא-ל. כפי שהם מאמינים בה,חלק מהאמונה זה קיום \"המיצוות\" וריחוק מה\"חטא\".  אם הציבור הדתי מגדיר את ההפרדה בין נשים לגברים כמניעת החטא, זכותו.  בתנאי אחד-שהוא יאפשר לכלל ציבור המאמינים להחליט לגורלם ברצונם החופשי ללא כפיה (פיזית,נפשית) מאחר ויש כפיה דתית (לדוגמא בנושא גירושין,עגינות וכו\') אני לא הייתי רוצה שתהיה כפיה חילונית, לכן אם הבחירה היא לשלוח את הבנים ללמוד לבד ואת הבנות ללמוד לבד, זה סביר. אבל עדיין זכותנו (לציבור החילוני) להעביר ביקורת (לא לכפות) על אורח החיים הלא שיוויוני בציבור הדתי.  בדיוק כפי שחלק בציבור הדתי משכנע את החילוניים \"לחזור בתשובה\".  לכן-צדקה כותבת המאמר הזה בביקורתה על ציבור הדתיים מנקודת ראותה, לא צריך להיות דתי כדי למחות על אי השיוויון בין הנשים לגברים בציבור הדתי.  האישה בציבור הדתי לא מקבלת את ההזדמנות לדעת את זכויותיה,ולכן נמנעת מימנה במכוון את הזכויות הלגיטימיות שלה כאדם. אפשר  להיות אדם דתי בלי לרמוס את זכויות האשה מטעמי \"דת\". אם תירצו-אין זו הגדה. תגובה

	האשה הדתית יודעת את זכויותיה ובוחרת באורח ח�	מוריה	24/12/2009 00:00:26
	כל מי שמרגישה את עצמה נאורה מכיוון שהיא יודעת את "זכויות הנשים" ובטח הדתיות לא יודעות אחרת למה הן חיות כך - טועה ובגדול!!! הזכויות שלי כאשה מאמינה יהודיה דתיה גדולות ועצומות לאין שיעור ממה שיש לך- האשה המגדירה את עצהמ חילונית- המסכנה -המנוצלת- שלא חשה טוב עם עצמה ומחפשת כל היום את מי להאשים. אם הרגשת רע אם הכתוב -את מוזמנת להמשיך לקרוא: לתת ביקורת מבחוץ ללא הבנה מהותית היא טעות איומה- כי אז מפרשים שלא נכון את הקודים החברתיים, את השפה השונה, ואת אורח החיים ומלבד זאת האמירה של כל איש באמונתו יחיה- היא טענה של האנשים המתכחשים לאמת חייהם- המתכחשים לטוב הטבעי האלוקי שהוא מעבר לבחירה האישית- הטוב שאליו נוצרנו והחיים שלנו מדהים כשאנחנו חיים כך- כן זו התורה. אצלנו אין "חילונים" ואין "החזרה בתשובה" כולנו יהודים - כולנו קיבלנו נשמה אדירה ולכולנו יש זכויות וחובות  המלמדים אותנו כיצד לחיות. מי שמרגישה לא טוב עם עצמה- שתבדוק טוב טוב האם היא נאמנת לטבעיות שלה? האם היא נאמנת לעצמיות שלה? כנראה שלא- כי רק אורח חיים יהודי אמיתי, הוא הנותן שמחה. ואת שהסתכלת מבחוץ ולא הבנת- מוזמנת להציץ פנימה- ו"להיפגע". אוהבת אתכן נשים יקרות- ומאכלת לכן להתחיל לשמוח!! להתחיל למצוא את ה'- את היהדות בתוככן מתוך אהבה מתוך היכרות, ואז נשמח גם לקרוא את הכתבה החדשה על הישיבה המדהימה- ישיבת מרכז הרב תגובה

	על רבנות, ידועים בציבור וטקסים אלטרנטיבים	צוות_עיתונש	01/05/2008 04:28:42
	פורסם בעיתונש 19 על רבנות, ידועים בציבור וטקסים אלטרנטיבים / טל קפלינסקי מזל טוב עונת החתונות נפתחה. לג בעומר הידוע גם כחג החתונות נחגג ביום 33 לספירת העומר. שסופרים מפסח ועד חג השבועות חג מתן תורה. לג בעומר היום הראשון מאז פסח שבו מותרות חתונות. אולם בשנים שעברו חל פיחות ניכר בזוגות הבוחרים להתחתן בחתונה מסורתית ובוחרים בדרכים שונות ומגוונות. אחד הגורמים לרתיעה מחתונה מסורתית , הנה מערכת בתי המשפט הדתיים שבחסותה ניהול נישואין גירושים וכל הקשור בזה. כבר עתה בוחרים זוגות רבים בישראל שלא להינשא דרך בתי הדין ובוחרים בדרכים אחרות. במאמר זה נסקור את האפשרויות החתונה ודרכי וההתקשרות השונים בין בני הזוג על רבנות, ידועים בציבור וטקסים אלטרנטיבים העובדות החשובות לגבי רישום נישואין בישראל הן אלה: • כדי להירשם כנשואים בתעודות הרשמיות עליכם להתחתן בחתונה אורתודוקסית (ברבנות או בטקס אורתודוקסי באירוע שלכם) או בחתונה אזרחית בחו"ל, למשל בקפריסין. כל שאר הטקסים פשוט לא נחשבים. • לרבנות לא משנה איזה טקס אתם עושים באירוע (רפורמי/קונסרבטיבי/ חילוני/משפטי/רוחני...) אך אם אתם רוצים להחשב ולהרשם כנושאים בניירת אתם צריכים לעשות טקס נוסף ברבנות או לנסוע להתחתן בחו"ל (חתונה אזרחית) • ישנם יותר ויותר זוגות שעורכים טקס אלטרנטיבי ולא מבצעים כל טקס נוסף ונחשבים כידועים בציבור. • גם אם תתחתנו חתונה אזרחית בחו"ל - להתגרש תוכלו רק דרך הרבנות, הליך שנחשב כלא נעים במיוחד. • לא משנה איך תתחתנו – מעמד הילדים זהה בכל המקרים. להשכלה כללית: ממזר הוא מי שנולד כתוצאה מיחסי מין בין אח ואחות, למשל, או בין גבר לאישה נשואה (כלומר לא רווקה). ילדים של ידועים בציבור נרשמים כילדי ההורים לכל דבר, גם מבחינת שמות המשפחה, והם "כשרים" לגמרי. ואלה האפשרויות שלכם: א. חתונה אורתודוקסית זה הטקס וצורת הרישום המוכרת והשכיחה בישראל. את הטקס עושים באירוע ע"י רב או ברבנות באזור המגורים. לאחר הטקס הרבנות תשלח לכם תעודת נישואים, אז תוכלו ללכת למשרד הפנים ולשנות את הסטטוס שלכם בתעודות לנשואים. היתרון הוא שכך אתם "הכי נשואים שאפשר", רשומים כנושאים וכו'. הבעיה העיקרית היא אופי הטקס שמפריע ליותר ויותר אנשים, ובמיוחד לנשים: הוא פשוט טקס לא שוויוני. הרב הוא תמיד זכר, האישה לא חותמת על הכתובה, העדים הם גברים בלבד והרוח הכללית היא כזו שלא מתאימה לכל אחד. בנוסף, במצב של פרידה תאלצו לעבור בבית הדין הרבני על מנת לקבל גט, הליך שלעיתים אינו פשוט ואינו נעים. ב. נישואים אזרחיים באופציה זו בוחרים בעיקר זוגות אשר חשוב להם להיות מוכרים ורשומים בתעודות ובמסמכים כנשואים, אך אינם רוצים/יכולים להתחתן ברבנות. לא ניתן להינשא נשואים אזרחיים בישראל עצמה, אך אם תתחתנו בחו"ל תרשמו כנשואים לכל דבר וענין. ישראלים הרוצים להתחתן בצורה זו לרב נוסעים לעשות זאת בקפריסין מכיוון שזה הכי זול ומהיר. הטקס אינו רגשי והוא בעיקר סובב סביב רישום, בדיקת מסמכים וטפסים. בכל מדינה תתבקשו להביא מסמכים שונים כגון בדיקה רפואית, אישור שאינכם נשואים כעת למישהו אחר וכו'. ישנם משרדי נסיעות המתמחים בשרות זה בהם ניתן לרכוש חבילות לקפריסין, שם גם תקבלו הדרכה מלאה על ההליך המתוקתק. מעמדכם יהיה זהה לנישואים דתיים – אתם נחשבים לנשואים לכל דבר ובמשרד הפנים ישנו לכם את הסטטוס לנשואים ממש כמו זוג נשוי ברבנות. אלפי ישראלים בוחרים כל שנה באופציה הזו מכיוון שהיא קרובה יותר להשקפתם או שהם "פסולי חיתון" (כהן וגרושה למשל). החסרון הוא כלכלי – אמנם לא מדובר בסכומי עתק, אך בכל זאת זה עולה יותר בכמה אלפי שקלים בודדים מחתונה ברבנות. בנוסף, אם מתגרשים חייבים לעשות זאת דרך הרבנות כדי להירשם ולהיחשב כ"גרוש/ה". ג. טקסים אלטרנטיבים הטקס היחיד שנחשב בישראל הוא טקס אורתודוקסי. טקס רפורמי, טקס קונסרבטיבי והסכמי נישואין למיניהם אינם נחשבים מבחינת הממסד. במידה ואתם מעונינים לערוך טקס אלטרנטיבי אך חשוב לכם להרשם כנשואים עליכם להתחתן לפני/אחרי ברבנות או בחו"ל. אתם יכולים גם לא לעשות טקס נוסף ופשוט להחשב כידועים בציבור. ישנו מגוון אדיר של טקסים ומחתנים אלטרנטיבים: מרבנים רפורמים/קונסרבטיבים המנהלים טקס ברוח יהודית שיוויונית עד לעורכי דין, סלבריטאים ועוד ועוד (ראו קישורים בסוף הכתבה). בטקסים אלה הזוג הוא שותף מלא לתכנון הטקס ותכניו, ומסיבות אלה ונוספות יותר ויותר זוגות בוחרים כיום להינשא כך. ד. ידועים בציבור ידועים בציבור זו הגדרה משפטית לזוג המנהל חיים משותפים, גר ביחד ומנהל משק בית משותף. באנגלית זה נקרא common law marriage - כלומר זוג הנוהג כזוג נשוי אך לא נשוי בפועל. 6% מהזוגות בישראל הם ידועים בציבור (לעומת 60% מהזוגות בסקנדינביה למשל). בני הזוג בלבד, ולא הממסד, הם אלה שקובעים מתי הקשר "התחיל" ומתי ואיך הוא יסתיים, אם וכאשר. כידועים בציבור יחשבו מי שערכו טקס אלטרנטיבי בלבד או זוגות שפשוט חיים יחד ולא עשו מעולם טקס כזה או אחר. מעמדם של ידועים בציבור כמעט זהה לנשואים: אתם מוכרים מיד כהורי הילדים (הם לא ממזרים!) וזכויותיהם שוות לכל הילדים. ברב התחומים יהיו לכם מעמד שווה להיותכם נשואים ברגע שתספקו הוכחה כשתבקשו שאתם מנהלים משק בית משותף וחיים יחד (מסמך משפטי/הסכם נשואין, /תצהיר וכו'). החסרון הוא שלמרות שאתם חיים כזוג נשוי, בטפסים ובתעודות אתם רשומים כרווקים. בנוסף, יש תחומים מעטים בהם הזכויות שלכם אינם שוות לנשואים כגון מקרים מסוימים במשכנתא. יתרונות חשובים הם שבני הזוג יכולים להיות בני דת שונה, וכן שבעת פירוד אין צורך לקבל גט. במקרה של פרידה תוכלו לפעול על פי הסכם הנישואין/ממון שעשיתם או ללכת לבית דין חילוני למשפחה/לגישור או פשוט להיפרד וזהו. הרכוש שלכם נחשב רכוש משותף, כמו של נשואים, ובן הזוג יורש באופן אוטומטי את חלקו של השני. מעמד זה מתאים למי שאינו רוצה לערב את הממסד/רבנות בזוגיות שלו או שאינו רוצה/יכול לנסוע להתחתן בחו"ל. גירושין בארץ גם אם בחרתם להינשא הן בחתונה אורתודוקסית (מסורתית) או באפשרויות החתונות האלטרנטיביות (ונרשמתם במשרד הפנים כזוג נשוי) בבואכן להתגרש, לפרק את החבילה תיאלצו לעבור דרך הרבנות. טל קפלינסקי : מאמנת אישית תגובה

	עדות אישית מחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית	צוות_עיתונש	02/03/2008 01:30:09
	פורסם בעיתונש גיליון מספר 18 עדות אישית מחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, לפני עשר שנים. / ד"ר אורית קמיר "מאחורי הקלעים" של חקיקת החוק להטרדה מינית. החוק לפני כעשור, במרץ 1998, נפל דבר בישראל: בית המחוקקים חוקק חוק פמיניסטי מתקדם ופורץ דרך, המכיר בחומרתה של תופעת ההטרדה המינית ואוסר אותה בכל מקום ובכל הקשר. בשונה מאשר במדינות אחרות בעולם, החוק הישראלי אינו מצטצטם לתחומי מקום העבודה בלבד, ואינו מסתפק בהטלת אחריות כספית על מעסיק שלא הגן על עובדת מפני הצקה מינית. בצעד מקורי וייחודי, החוק הישראלי קבע כי הטרדה מינית אסורה בין כל אדם לכל אדם, בכל מצב, בלא קשר לשאלה האם קיים ביניהם קשר קודם כלשהו ומה טיבו של קשר זה. כאשר אדם מתייחס לזולתו, באופן חוזר ונשנה, באורח מיני שהנמען אינו מעוניין בו, והנמען הראה זאת באופן סביר – זוהי הטרדה מינית, והיא אסורה על פי חוק. קרבן ההטרדה רשאי לתבוע מן המטריד פיצויים, ואף לפנות למשטרה ולפתוח בהליך פלילי, אם ההטרדה חמורה דיה. אם ההטרדה התרחשה במקום עבודה – המוטרד יכול להתלונן למעסיק; על פי חוק, המעסיק חייב לעשות כל אשר ביכולתו כדי למנוע הטרדות, ובהתרחשן – לטפל בהן בזריזות וביעילות המירביות. בפועל, למיטב ידיעתנו (על סמך התלונות והעדויות), מרבית המטרידים הם גברים ומרבית המוטרדות הן נשים; ההטרדה המינית היא, לכן, תופעה חברתית שנשים הן קורבנותיה. יתירה מכך, רק השיח הפמיניסטי (החל משנות השבעים, בארצות הברית, קנדה ואנגליה) זיהה תופעה זו, טען כי היא רצינית וחמורה, נתן לה שם, ודרש שהחברה תתייחס אליה בשלילה. לכן חקיקת האיסור על הטרדה מינית היא בבחינת אימוץ השקפת עולם זו ונקיטת עמדה פמיניסטית מובהקת. ואכן, חקיקת החוק היוותה מהפכה חברתית: בית המחוקקים קרא תיגר על הנורמות הסקסיסטיות, השוביניסטיות, המקובלות בחברה הישראלית מימים ימימה, ותיקף עמדה ערכית זו בגושפנקא החוקית הרצינית ביותר שבידיו. מאותו יום, בישראל, הטרדה מינית שוב אינה בעייתה האישית של האישה המוטרדת, אלא היא מוכרת כחלק מנגע חברתי מזיק שהחברה נרתמה להלחם בו ולשרשו. והדברים מוצהרים בריש גלי. בסעיף המטרה החגיגי הקבוע בראשו מצהיר החוק כי הטרדה מינית היא דפוס התנהגות מזיק, הפוגע בערכים חברתיים מרכזיים ובסיסיים של החברה הישראלית: כבוד האדם, חירותו, פרטיותו והשיוויון בין המינים. איך ארע שחוק בעל קול פמיניסטי צלול כזה יצא תחת ידיו של המחוקק הישראלי? הדבר לא קרה במקרה, ולא נס התרחש לנו. החוק למניעת הטרדה מינית קרה משום שהוא נחקק בהליך חקיקה פמיניסטי מודע ומכוון, כלומר בשיתוף פעולה אינטנסיבי, קשוב, מכבד, מודע, שיטתי ומתמשך בין האקדמיה המשפטית הפמיניסטית, ארגוני נשים, הועדה הפרלמנטית לקידום מעמד האשה, וגורמים פתוחים ואמיצים במשרד המשפטים ובמשרדי ממשלה נוספים (כמו משרד העבודה והמסחר והתעשיה). בכל אלה, הליך חקיקת החוק יכול לשמש כדוגמא ומופת כיצד ניתן, בישראל בת זמננו, להפוך חזון פמיניסטי למציאות משפטית תקפה ומחייבת. הסיפור האישי שלהלן שופך אור על תהליך חקיקת החוק מנקודת מבט אחת. סיפורי האישי במחצית שנות השמונים שמשתי כיועצת משפטית בשדולת הנשים בישראל. באותה עת עו"ד רחל בנזימן, הקימה קו חם לטיפול בתלונות על הפלית נשים – לרבות הטרדה מינית. אך מעבר לפעילות זו, המודעות לתופעה – הן בקרב הציבור הרחב והן בתוך ארגוני הנשים – לא היתה גדולה. לכן כשהגעתי, בראשית שנות התשעים לארצות הברית, ללימודי דוקטורט במשפטים, אמנם ידעתי מהי הטרדה מינית, אך מעולם לא העמקתי בסוגיה. כשנרשמתי לסמינר של פרופסור קתרין מקינון על הטרדה מינית, חשבתי שאלמד על אודות תופעה שהיא חשובה ומשמעותית במציאות האמריקאית, אך ככל הנראה היא שולית בישראל. מה גדולה היתה הפתעתי כאשר במהלך הסמינר, ככל שקראתי תיקים משפטיים ונחשפתי לסיפורי הטרדה מינית, החלו לעלות בזכרוני ארועים מחיי שלי, בצבא, בעבודה, ברחוב, שהיו ללא ספק מקרים של הטרדה מינית. נזכרתי בסָפָר שניסה לנשק אותי שעה שחפף את ראשי, בהערות מיניות רבות מני ספור שספגתי בצבא, בהתחככויות בנסיעות באוטובוסים, בהצעות לא רצויות במקומות עבודה שונים, בקיצור- בשלל סיפורים "קטנים" שככל הנראה כל אישה בישראל חווה כמותם בחיי היום יום שלה. כך הבנתי שהטרדה מינית אינה ייחודית למציאות האמריקאית, והיא רלבנטית מאוד גם לחייהן של נשים בישראל. כשחזרתי ארצה, במחצית שנות התשעים, והתחלתי ללמד משפטים באוניברסיטה, ביקשתי להעביר קורס בחירה על הטרדה מינית. למיטב ידיעתי, היה זה הקורס הראשון בנושא זה שהועבר בפקולטה למשפטים בישראל. הסטודנטיות (כולל מספר סטודנטים גברים) שנרשמו לקורס לא היו בטוחות מהי הטרדה מינית ומדוע חשוב ללמוד על אודותיה, ואני הקדשתי לא מעט שיעורים לדיון בשאלות בסיסיות אלה. כאמצעי המחשה, הקרנתי לכתה את הסרט Disclosure (חשיפה) עם מייקל דגלאס ודמי מור. והנה, ככל שהתקדם הסמסטר, ראיתי שיותר ויותר סטודנטיות עברו תהליך דומה לזה שאני עברתי בארצות הברית: ככל שהן הבינו מהי הטרדה מינית, כך הן נזכרו באירועים לא נעימים – ואף קשים – שפקדו אותן בחייהן. רובן נזכרו באירועים מתקופת השירות הצבאי. נוכח תגובותיהן, שלעיתים היו קשות וכללו פרצי בכי, הבנתי כי הטרדה מינית נפוצה כנראה בארץ לפחות כמו בארצות הברית. טיוטת החוק הראשונה חווית ההוראה הביאה אותי לחשוב שיתכן שראוי לחוקק חוק ישראלי שיאסור הטרדה מינית בכל מקום. כך קרה שתוך כדי העברת הקורס כתבתי מאמר בנושא זה, וכללתי בו נוסח של הצעת חוק. חילקתי את טיוטאת המאמר לתלמידות, וביקשתי מהן להעיר הערות ולהציע הצעות לשיפור. זו היתה עבורן הזדמנות לגבש את מחשבותיהן, להשתמש בחומר שלמדו במהלך הקורס, ולנקוט עמדה אישית, משפטית וחברתית. הדיון שערכנו בכתה בהצעת החוק ובהערותיהן היה ער ופורה. הוא יצר תחושה של שותפות מחשבה ועשיה. מכאן ואילך, התלמידות ליוו את תהליך החקיקה מתוך מעורבות וענין אישיים, ונוכחו, באופן המוחשי ביותר, באפשרות ולהשפיע, על ידי עשיה מקצועית, על השיח הנורמטיבי, על קביעת מדיניות חברתית, ועל היצירה המשפטית. מצויידת בתמיכת הסטודנטיות, פניתי לשני גורמים: לעו"ד רחל בנזימן, ששימשה באותה עת כיועצת המשפטית של שדולת הנשים, ולחה"כ (דאז) יעל דיין, שכיהנה כיו"ר הועדה לקידום מעמד האישה. מעו"ד בנזימן ביקשתי שתצטרף אלי, כמייצגת ארגון נשים ישראלי וכמומחית בתחום, לקדם את הצעת החוק; היא שקלה את הצעת החוק ביסודיות, והחליטה להענות בחיוב. מכאן ואילך פעלנו יד ביד לכל אורך הדרך. מיעל דיין ביקשתי לאמץ את הצעת החוק ולהעלות אותה על סדר יומה של הועדה, במטרה להכינה לחקיקה. עד אותו יום, הועדה לקידום מעמד האישה מעולם לא ניסחה הצעות חוק, וחברת הכנסת דיין השתכנעה לעשות מעשה נחשוני זה. (היועץ המשפטי של ועדת העבודה של הכנסת, עו"ד משה בוטון, היה זה שהשתכנע ראשון בחשיבות החוק ובאפשרות לחוקקו. הוא הפגיש אותי עם חברת הכנסת דיין וייעץ לה לקבל על עצמה את חקיקת החוק בועדה שניהלה). במהלך דיוני הועדה, חברות הכנסת תמר גוז'נסקי וענת מאור היו פעילות במיוחד לקידום החקיקה. חברי כנסת גברים כמעט שלא נכחו בדיונים, ועל רקע זה בלטה תמיכתם של חברי הכנסת בנימין אלון ויוסי ביילין שכבדו את ישיבות הועדה בביקוריהם. ההתנגדות העזה ביותר בה נתקלה הצעת החוק באה ממשרד המשפטים. למרות שמרבית נציגות המשרד היו נשים, הן האמינו כי הטרדה מינית היא תופעה שולית וזניחה בחברה הישראלית, ואינה מצדיקה חקיקה. התנגדותן היתה נחרצת וממושכת. מי שנאותו להטות אוזן קשבת, לבחון מחקרים אמפיריים והסדרים משפטיים בארצות אחרות ולהתבונן באופן אמיץ בחברה הישראלית היו עורכי הדין גלוריה ויסמן, דן אורן ודליה איש שלום. ככל שלמדו את הנושא, כך הם השתכנעו שיש צורך בחקיקה. הם הקדישו לעבודה על הצעת החוק חודשים ארוכים, ועמדו שוב ושוב בפרץ, בישיבות רבות, מול עובדות אחרות של משרד המשפטים, שהוסיפו להתנגד. מי שהכריע בסופו של דבר לטובת תמיכת המשרד בהצעת החוק היה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין (היום שופט עליון). גם מי שהיה אז יועץ משפטי במשרד העבודה, מיכאל אטלן, תמך בחוק לכל אורך תהליך החקיקה, בשמו ובשם השר (אלי ישי). הצעת החוק בקריאה הראשונה כשהצעת החוק עלתה לקריאה הראשונה במליאת הכנסת, בשעת לילה מאוחרת מאוד ביום 29.7.1997, יעל דיין, שהציגה את ההצעה, נתקלה ביחס מזלזל ומלגלג. מי שנתן את הטון היה חבר הכנסת (דאז) זאב בוים, שקרא לעברה   "כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת?". חבריו, ובמיוחד אליעזר זנדברג, פיני בדש ורחבעם זאבי, הצטרפו לחגיגה. הם הציעו לנשים לרדת מן העץ הטפשי שעליו טיפסו, הם צחקו שהצעה כזו תאסור על בני אדם לדבר אלה עם אלה מכל וכל. זאבי הסביר לנוכחים שנשים אוהבות לסרב להצעות של גברים כדי שאלה ישובו וינסו – עד שהן תתרצנה. המחשבה שנשים שאומרות "לא" מתכוונות לכך – לא עלתה על דעתו. היתה זו חוויה קשה ומשפילה לחברות הכנסת המציעות, שהועברה בשידור חי בטלוויזיה. עם זאת, בזכות הצבעתם של של ארבעה עשר חברי כנסת בעד הצעת החוק, היא עברה בהצלחה את הקריאה הראשונה, וחזרה לועדה לניסוח לקראת קריאה שניה ושלישית. (בעד ההצעה הצביעו הח"כים אורון, אלון, אלסאנע, בשארה, גוז'נסקי, דהאמשה, דיין, דראושה, וייד, חאג'-יחיא, חזן, מאור, סלים וסעד). בשלב זה הוזמנו לדיונים האינטנסיביים גם נציגי מעסיקים וארגוני גברים, וזאת בנוסף לנציגים ונציגות של צה"ל (עו"ד אפרת נחמני), נציבות שירות המדינה (עו"ד רבקה שקד ז"ל) וארגוני נשים (ויצ"ו ונעמ"ת) שהשתתפו בכל הדיונים באופן קבוע. הועדה ניסחה גם את התקנות, והתקנון המצוי שהן מכילות; לעבודה זו תרמה רבות פרופ' רות בין ישראל, המומחית לדיני עבודה. החוק למניעת הטרדה מינית חצי שנה לאחר שעבר בסערה בקריאה הראשונה, החוק למניעת הטרדה מינית התקבל במליאת הכנסת בקריאה השניה והשלישית בקולותיהם של שמונה עשר חברי הכנסת וחברותיה, כנגד קולו של חבר כנסת בודד, רחבעם זאבי, גנדי. החוק התקבל לאור היום, ב-8 למרץ, 1998, בישיבה חגיגית לכבוד יום האשה הבינלאומי, כשעמדותיו הפמיניסטיות גלויות לעין כל. ראויים במיוחד לציון דבריו המרגשים של חה"כ ראובן ריבלין במהלך הדיון במליאה: אני מוכרח לומר שהייתי בין אלה שהיה להם איזשהו חשש, כאשר בקריאה הראשונה דובר על הטרדה מינית והפרשנות הרחבה שכביכול ניתנה לו על ידי אותם חברים שהשתתפו בדיון הראשון. ... נער הייתי וגם זקנתי וגם אני הייתי בן דור המדורות ... אני מוכרח לומר שחייתי על השירים: היי בובה, מותק, בואי לשתות, כדבר שהוא מובן מאליו, ופעמים היינו אומרים זאת לכל אשה. ואשה היא לא בובה. ... לאחר שהזהרתי את עצמי במספר ישיבות שזכיתי להשתתף בהן של הוועדה שקידמה את הצעת חוק זו, אנחנו יכולים לישון בשקט, בבטחון ותוך ראיה מלאה של הנושא בכללו, לבוא ולומר: חוק זה טוב שיחוקק על-מנת למנוע מכל אותם בני עוולה ...פה מדובר במצב שבו בן-אדם עושה שימוש לרעה. פה אנחנו מדברים על מצב שבו אדם פוגע בזולתו ... טוב עשינו בכנסת הזו וטוב עשתה חברת הכנסת יעל דיין וכל אותם חברים בוועדה, אשר באו וישבו שבעת המינים על מנת לבוא ולקבוע נורמות שאנחנו רואים אותן כנורמות מחייבות (ד"כ התשנ"ח, 182). כך נכנס החוק למניעת הטרדה מינית לספר החוקים הישראלי, והשאר הוא היסטוריה מוכרת לכולנו. פרשיות איציק מרדכי, עופר גלאזר, חיים רמון ומשה קצב הביאו את החוק לתודעת הציבור, והיום אין בישראל מי שאינו יודע שהטרדה מינית אסורה על פי חוק. מקץ עשר שנים, דומה שהסתיים פרק המאבק על יצירת המודעות לחוק. המאבק עתה הוא על פיתוח מנגנוני טיפול ואכיפה יעילים. ובנקודה זו – עוד ארוכה הדרך שעלינו ללכת, ורבה המלאכה שעל כולנו לעשות. ד"ר אורית קמיר: מרצה למשפט, מגדר ותרבות באוניברסיטה העברית, עמיתה במכון הרטמן למחקר, ומנהלת-במשותף של המרכז הישראלי לכבוד האדם. תגובה

	לאורית היקרה	טל ל	02/03/2008 18:48:21
	חוקים דינים משפטים נשמע לי בדרך כלל יבש ומשמים, קראתי אודות תהליך החקיקה וממש התרגשתי. להיות חלוצה זה אומר לעמוד בחיצי לעג ההופכים ממש אלימים ולהמשיך ולהבין פנימה שדבר חשוב וטוב אני עושה.... כה לחי. תגובה

	היהודים השת...............	חיים	13/05/2009 03:55:38
	כדאי לדעת...... אני קורבן של מילים ,ילדיי קורבן של מילים. מגדל בבל שיצרתם פו יחזור ,אליכים דרך אותם ילדים שאימללתים אותם יגיע יום [והוא קרב] שילדים אלו יפנו למוסדות בחול לחסידי אומות העולם,שיצילו את ילדי ישראל מהטירוף של ארגונים מטעם    הא-מת ןהצדק.הצדק והמוסר ואהבת המשפחה ינצחו,מאמין ואופטימי ואוהב אדם ,לילדי ישראל אל תתיאשו אהבתכם, תנצח לכו עם ליבכם ,האהבה תנצח בסופו של יום . ולכל אלו ,,,שתורתם אומנותם ,מאחל לכםלילה אחד ....מה שילד\ה מרגישים אמה\אבא מרגישים.לילה טוב וחלומות נעימים לילדי ישראל,שבורא עולם יציל וירפא את מובילי השיטה.מחד הורי.  תגובה